...
נ-מ-א-ס לי!!!!!! כל פעם אותו תקליט קרוע שחוזר על עצמו, לשום דבר אין תכלית, חוץ מהמלחמות בחוץ מתנהלת גם מעין מלחמה בבית בין ההורים, הם נהנים להשמיץ זה את זו, אבא שובניסט אידיוט אחד (ובאמת סליחה על הביטוי) ואמא שמחזירה לו מלחמות, והכל לידי. אני צריכה לספוג הכל. בגללם אני לא מאמינה בזוגיות ובאושר, כי מגיל אפס אני רק לומדת שנאה בין ההורים. בכלל, בסביבה שלי יש כל כך הרבה שנאה וכל כך מעט אהבה. לכולם כל כך קשה לשנוא זה את זה. החברות התרחקו ממני, אחת מצאה לה את החברות שלה וכל אחת מאיתנו פנתה לדרכה כי אין לנו תחומי עניין משותפים, האחרת בגדה כל כך ופיתחה אליי שנאה, פתאום היא התרחקה... ולשלישית אני לא יודעת מה קרה, גם היא התרחקה. נשארו לי שתי חברות, שאחת מהן תמיד שותקת, סגורה. אני מנסה שתיפתח והיא סגורה, ואני מבינה אותה וכואב לי. אנחנו כל הזמן בביה"ס נמצאות ביחד, והיא מוציאה מילה בקושי. והחברה השנייה, שהיא החברה הטובה ביותר שהייתה לי אי פעם, אני לא יודעת מה איתה. מדברות מעט... ואני בנושאים מסויימים לא מרגישה פתוחה איתה בגרוש. עתיד? חחחח, זה הכי מצחיק. אני לא יודעת מה יהיה כשהתיכון ייגמר. לא יודעת מה יגרום לי לקום כשתיגמר המסגרת הזאת. כן, הצבא. שנתיים. ומה אחרי? לאן אני אמשיך? מה אני בכלל עושה פה? מה השאיפות שלי בחיים? אני מרגישה כאילו אני מסתובבת במעגל ותמיד מגיעה לאותה נקודה. אני יודעת שאני נשמעת כמו ילדה שמרחמת על עצמה, ואני ממש לא כזאת, אני הכי שונאת רחמים עצמיים ולא מרחמת על עצמי, אבל נמאס לי וזו האמת. סתם רציתי לשפוך איפשהו. אם מישהו מצא במקרה אור ושמחה, שיחזיר לי אותם בבקשה. הם שלי.
נ-מ-א-ס לי!!!!!! כל פעם אותו תקליט קרוע שחוזר על עצמו, לשום דבר אין תכלית, חוץ מהמלחמות בחוץ מתנהלת גם מעין מלחמה בבית בין ההורים, הם נהנים להשמיץ זה את זו, אבא שובניסט אידיוט אחד (ובאמת סליחה על הביטוי) ואמא שמחזירה לו מלחמות, והכל לידי. אני צריכה לספוג הכל. בגללם אני לא מאמינה בזוגיות ובאושר, כי מגיל אפס אני רק לומדת שנאה בין ההורים. בכלל, בסביבה שלי יש כל כך הרבה שנאה וכל כך מעט אהבה. לכולם כל כך קשה לשנוא זה את זה. החברות התרחקו ממני, אחת מצאה לה את החברות שלה וכל אחת מאיתנו פנתה לדרכה כי אין לנו תחומי עניין משותפים, האחרת בגדה כל כך ופיתחה אליי שנאה, פתאום היא התרחקה... ולשלישית אני לא יודעת מה קרה, גם היא התרחקה. נשארו לי שתי חברות, שאחת מהן תמיד שותקת, סגורה. אני מנסה שתיפתח והיא סגורה, ואני מבינה אותה וכואב לי. אנחנו כל הזמן בביה"ס נמצאות ביחד, והיא מוציאה מילה בקושי. והחברה השנייה, שהיא החברה הטובה ביותר שהייתה לי אי פעם, אני לא יודעת מה איתה. מדברות מעט... ואני בנושאים מסויימים לא מרגישה פתוחה איתה בגרוש. עתיד? חחחח, זה הכי מצחיק. אני לא יודעת מה יהיה כשהתיכון ייגמר. לא יודעת מה יגרום לי לקום כשתיגמר המסגרת הזאת. כן, הצבא. שנתיים. ומה אחרי? לאן אני אמשיך? מה אני בכלל עושה פה? מה השאיפות שלי בחיים? אני מרגישה כאילו אני מסתובבת במעגל ותמיד מגיעה לאותה נקודה. אני יודעת שאני נשמעת כמו ילדה שמרחמת על עצמה, ואני ממש לא כזאת, אני הכי שונאת רחמים עצמיים ולא מרחמת על עצמי, אבל נמאס לי וזו האמת. סתם רציתי לשפוך איפשהו. אם מישהו מצא במקרה אור ושמחה, שיחזיר לי אותם בבקשה. הם שלי.
ואהבה