8 בנובמבר 2001
חברותיי יום קשה לי היום, הזכרונות מציפים, אני מצרפת כאן את שכתבתי בפורום "אבדן הריון", אני יודעת שאתן תבנה, כמו תמיד בשנים האחרונות, כאן, בדיוק כאן בינכן אני יכולה להיות באמת "אני". הכל היה אמור להיות שונה כל כך. חיי היו אמורים להיות אחרים אז איך בעצם השתנו חיי? ולמה? איך הכל התחיל? היום בדיוק לפני 4 שנים. שמונה בנובמבר 2001, שכבתי על מיטת חדר ניתוח לראשונה בחיי, מסרבת להאמין שכורתים ממני את חלום חיי, את חלום הילד שמתרקם בקרבי. עיניים נפוחות, בכי בלתי פוסק, רעד בלתי נשלט, סירוב להאמין שמשהו כל כך נורא אכן מתרחש בי, בתוך גופי, ידיים זרות כורתות-גודעות-חותכות ממני את החלום ואת התמימות. הייתי אדם פשוט, עם חלומות פשוטים, אמא לשני ילדים בדרך לילד השלישי, עם עבודה קבועה, מלאת תקוות, אופטימית, תמימה. הידיעה שהילד שאני נושאת הוא בעל מום הייתה הדבר האכזרי ביותר שניתן להעלות על הדעת, איך זה ייתכן? איך זה קרה דווקא לי? בימים הנוראים ההם התוודעתי לאינטרנט, מעולם קודם לכן לא השתמשתי בכלי הזה אבל כשהוסבר לי מה יש לילדי הבנתי שאני חייבת להתגבר על המחסום ולנסות למצוא כל מידע שאוכל. המידע שמצאתי היה חד משמעי, ממנו הבנתי שאין מנוס ואני חייבת להפסיק את ההריון. עדיין לא היה קיים אז פורום אבדן, ואיכשהו בתוך כל הגיהנום הזה, הושיטה לי יד בחורה זרה, בפורום שהיום כבר מזמן לא קיים, והובילה אותי לאט ובביטחה, בצורה אישית ומקסימה, עם המון עזרה. בזכות אותה זרה למדתי את שלא לימדו אותי הרופאים, בזכותה עברתי גרידה מאוחרת ולא לידה מוקדמת, בזכותה נחסך ממני סבל גופני רב באותה הפסקת הריון ראשונה, ועל כך לעולם אכיר לה תודה ולעולם אזכור את שמה, על אף שמאז אין לי כל קשר איתה. שלוש וחצי שנים חלפו עד שזכיתי לחוויה מתקנת, שנים קשות, כואבות, בהם איבדתי הריונות נוספים, איבדתי אמון, איבדתי חברים, איבדתי עבודה, ובעיקר איבדתי את עצמי. היום, אני מנסה לאט לאט לאחות את השברים וזה לא קל, הצלקות עמוקות- זר לא יבין זאת, ההריונות לא רק צרבו אותותיהן בבשרי אלא בעיקר בנפשי, אני אדם שונה היום, עצוב יותר, עצור, כואב, מנסה להתנחם באושר שסוף סוף זכיתי בו, אך התוהו ובוהו שמסביבי עדיין קיים. עוד לא מוצאת ממש את מקומי, עוד לא לגמרי מעכלת שהמלחמה נגמרה, עדיין לא מבינה שהגיע הזמן לנוח, עדיין לא מצליחה לחזור לגמרי למעגל החיים. 4 שנים למותו של הילד שלא נולד לי.
חברותיי יום קשה לי היום, הזכרונות מציפים, אני מצרפת כאן את שכתבתי בפורום "אבדן הריון", אני יודעת שאתן תבנה, כמו תמיד בשנים האחרונות, כאן, בדיוק כאן בינכן אני יכולה להיות באמת "אני". הכל היה אמור להיות שונה כל כך. חיי היו אמורים להיות אחרים אז איך בעצם השתנו חיי? ולמה? איך הכל התחיל? היום בדיוק לפני 4 שנים. שמונה בנובמבר 2001, שכבתי על מיטת חדר ניתוח לראשונה בחיי, מסרבת להאמין שכורתים ממני את חלום חיי, את חלום הילד שמתרקם בקרבי. עיניים נפוחות, בכי בלתי פוסק, רעד בלתי נשלט, סירוב להאמין שמשהו כל כך נורא אכן מתרחש בי, בתוך גופי, ידיים זרות כורתות-גודעות-חותכות ממני את החלום ואת התמימות. הייתי אדם פשוט, עם חלומות פשוטים, אמא לשני ילדים בדרך לילד השלישי, עם עבודה קבועה, מלאת תקוות, אופטימית, תמימה. הידיעה שהילד שאני נושאת הוא בעל מום הייתה הדבר האכזרי ביותר שניתן להעלות על הדעת, איך זה ייתכן? איך זה קרה דווקא לי? בימים הנוראים ההם התוודעתי לאינטרנט, מעולם קודם לכן לא השתמשתי בכלי הזה אבל כשהוסבר לי מה יש לילדי הבנתי שאני חייבת להתגבר על המחסום ולנסות למצוא כל מידע שאוכל. המידע שמצאתי היה חד משמעי, ממנו הבנתי שאין מנוס ואני חייבת להפסיק את ההריון. עדיין לא היה קיים אז פורום אבדן, ואיכשהו בתוך כל הגיהנום הזה, הושיטה לי יד בחורה זרה, בפורום שהיום כבר מזמן לא קיים, והובילה אותי לאט ובביטחה, בצורה אישית ומקסימה, עם המון עזרה. בזכות אותה זרה למדתי את שלא לימדו אותי הרופאים, בזכותה עברתי גרידה מאוחרת ולא לידה מוקדמת, בזכותה נחסך ממני סבל גופני רב באותה הפסקת הריון ראשונה, ועל כך לעולם אכיר לה תודה ולעולם אזכור את שמה, על אף שמאז אין לי כל קשר איתה. שלוש וחצי שנים חלפו עד שזכיתי לחוויה מתקנת, שנים קשות, כואבות, בהם איבדתי הריונות נוספים, איבדתי אמון, איבדתי חברים, איבדתי עבודה, ובעיקר איבדתי את עצמי. היום, אני מנסה לאט לאט לאחות את השברים וזה לא קל, הצלקות עמוקות- זר לא יבין זאת, ההריונות לא רק צרבו אותותיהן בבשרי אלא בעיקר בנפשי, אני אדם שונה היום, עצוב יותר, עצור, כואב, מנסה להתנחם באושר שסוף סוף זכיתי בו, אך התוהו ובוהו שמסביבי עדיין קיים. עוד לא מוצאת ממש את מקומי, עוד לא לגמרי מעכלת שהמלחמה נגמרה, עדיין לא מבינה שהגיע הזמן לנוח, עדיין לא מצליחה לחזור לגמרי למעגל החיים. 4 שנים למותו של הילד שלא נולד לי.
