כתבה על שלומית כהן אסיף עיתון ידיעות /24 שעות/05.03.2018
"ספרות ילדים היא לא תחליף לילדים"
היא זכתה בפרס ביאליק ובפרס ראש הממשלה, פירסמה 71 ספרים ומאות שירים שאותם ביצעו אריק איינשטיין, בדיסק המיתולוגי "כמו גדולים", יהורם גאון, יוני רכטר ורבים אחרים. בגיל 70, שלומית כהן־אסיף היא אחת ממשוררות הילדים החשובות והאהובות בישראל. בראיון נדיר וחושפני, לרגל זכייתה בפרס אריק איינשטיין לשירה, היא מדברת בכאב על כך שלא הביאה ילדים לעולם. "מתאים לי מאוד להיות אמא, אני מצטערת נורא שאין לי ילדים"
זה לא פשוט לתאם פגישה עם הסופרת שלומית כהן־אסיף. היא מגדירה את עצמה "אחרונת הדינוזאורים" ומסרבת להתחבר לסלולרי. התקשורת איתה מתנהלת באמצעות עמוד הפייסבוק שלה ובעזרת הטלפון הקווי בדירתה. רק נהג המונית שמסיע אותה למפגשים בבתי הספר יודע היכן בדיוק היא מתגוררת ומתי היא פנויה.
כהן־אסיף היא אחת ממשוררות הילדים החשובות הוותיקות והמצליחות בישראל. היא פרסמה 71 ספרים, אריק איינשטיין, יהורם גאון ויוני רכטר שיתפו איתה פעולה ושרו מיצירותיה ובארון שלה מונחים פרסים יוקרתיים כמו פרס ביאליק, פרס ראש הממשלה ופרס אקו"ם. עכשיו יצטרף אליהם גם פרס מפעל חיים לאמנים ותיקים על שם אריק איינשטיין.
אנחנו יושבות ב"קפה גן סיפור" בחולון, עיר מגוריה. רק כשהיא מסיימת לשתות תה אני קולטת שגם על כוס הזכוכית מוטבע שיר שלה. "אני מקווה שהחרוזים משפרים את טעם השתייה", היא מחייכת במבוכה. כהן אסיף שתחגוג בקרוב 70 מעולם לא נישאה ואין לה ילדים. "כמובן שרציתי ילדים", היא אומרת, "מתאים לי מאוד להיות אמא, אבל אני לא אמא. אני מצטערת נורא שאין לי ילדים, וספרות ילדים היא לא תחליף לילדים. כדי לשעשע את עצמי אני אומרת 'מילא שאין לי ילדים, אבל שלא יהיו לי נכדים?' עובדה".
מעולם לא נישאת.
"אני לא ממש יודעת להסביר למה. זה נתון ביוגרפי, 'לא נשואה'. אני לא יכולה להסביר למה. מדי פעם אני עדיין מציגה לעצמי את השאלה".
היו לך אהבות?
"בוודאי שהיו לי, אבל אני פטאליסטית. זה לא קרה".
יכולת לחוות אימהות ללא זוגיות.
"אני לא מאמינה שהייתי מסוגלת לגדל ילד בכוחות עצמי בלבד. אני מגדלת את הילדה שלומית, וזה קשה נורא מפני שצורת החיים שלי שונה. אני מקדימה לישון, בשבע בערב אני כבר במיטה, והשעון הביולוגי מעיר אותי בשתיים בלילה. אני חולמת את השירים והסיפורים וכשאני מתעוררת בלילה אני רוכנת אל הדף, אוחזת בעיפרון, כותבת או מוחקת, וחוזרת לישון עד שש בבוקר. כך הגוף שלי מתנהל. כשיש אירוע נדיר שאני חייבת להגיע אליו זה דורש ממני שינוי לא קל".
למה את ממשיכה לכתוב בעיפרון?
"מפני שאני הילדה ששכחו אותה. בכיתה א' בבית ספר 'חנקין' בחולון היה טקס של יום שישי. בשיעור 'קלבת שבת' המורה חיה הזמינה תלמיד או שניים והכריזה בצורה חגיגית ופאתטית שהם רשאים לעבור מעיפרון לכתיבה בעט. אליי המורה חיה לא הגיעה, כנראה שכתב היד שלי לא היה מספיק ברור. כיוון שלא עברתי את טקס החניכה נשארתי עם עיפרון".
ואת עדיין מרגישה כמו הילדה שנשכחה?
"כן, מפני שהיו לכך דוגמאות נוספות. בכיתה ד' חולון אימצה את חיל התותחנים. באותה תקופה למדנו לכתוב מכתב – מוען, נמען, מען – וכל תלמידי שכבת ד' התבקשו לכתוב מכתב לתותחן הפרטי. אחרי שבועיים כל תלמידי הכיתה קיבלו תשובה, חוץ ממני. הייתי נורא עצובה. אחרי חודש מצאתי בתיבת הדואר מכתב ממפקד היחידה שהתנצל על העיכוב. הוא כתב 'המכתב היפה שלך עדיין מסתובב בין חיילי היחידה, אני בטוח שתהיי סופרת'. שמחתי. ביום הולדתי ה־20 קיבלתי מהוריי מתנה, מכונת כתיבה הרמס בייבי, ובאותו מעמד אבי אמר 'שלומית, אני רוצה לגלות לך משהו, ואני מקווה מאוד שלא תכעסי עליי. את זוכרת שחולון אימצה את חיל התותחנים?' ניגשתי לספרייה ושלפתי את המכתב ממפקד היחידה שטמנתי למזכרת באחד הספרים. רק אז אבא שלי גילה לי שהוא היה זה שכתב לי את התשובה כדי לשמח אותי".
למה את לא מעלה על הכתב את קורות חייך ברומן למבוגרים?
"אני לא מתכננת מה אכתוב ולא מזמינה את החלום. הכתיבה היא חסד וסוד ומחבוא. עכשיו, על סף 70, אני מקווה שאצליח לגעת בדברים שבהם עוד לא נגעתי, אבל כנראה החסד לגדולים עדיין לא הגיע. אני לא מרגישה על כתפיי את כובד השנים וגם לא את כובד הספרים, אלא את כובד הספר הבא שהייתי רוצה לכתוב. אינני יודעת כמה אספיק".
גאונה של אבא
כשקיבלה את פרס ביאליק, לפני שמונה שנים, שמרה שלומית כהן־אסיף על התרגשות מאופקת, "מפני שלא ידעתי מה ביאליק חושב עליי ועל כתיבתי". התגובה שלה הייתה שונה לחלוטין כשהתבשרה, לפני כחודש, על זכייתה בפרס מפעל חיים לאמנים ותיקים על שם אריק איינשטיין. הפרס יוענק לה בדיוק בעוד שבוע בטקס חגיגי.
איינשטיין היה ידיד שלך?
"בילדותי, בראשית דרכי העיתונאית, ראיינתי אותו למדור 'כשהייתי ילד' ב'דבר לילדים'. הוא הזמין אותי לדירתו בתל־אביב, סיפר לי על אביו השחקן והתרשמתי במיוחד מהעובדה שהוא זכה באליפות ישראל בקפיצה לגובה. אינני יודעת איך הספרים שלי התגלגלו לידיו, אבל הוא ביקש מיוני רכטר להלחין שירים שלי והקליט את 'התפייסות', 'דגלי' ו'שותפים' לדיסק 'כמו גדולים'. יום אחד צילצל אליי מישהו מההפקה והזמין אותי לאולפן".
הלכת?
"לא. אמרתי לעצמי 'מי אני שאגיד לאריק הגדול איך לשיר?' חשבתי, ואני עדיין חושבת, שאמנות צריכה לזרום מעצמה ללא התערבות. זמן מה אחרי ההקלטה אריק צילצל וסיפר לי שעל פי בחירתו צילמו את 'שותפים' לתוכנית 'סיבה למסיבה' עם רבקה מיכאלי, ובשישי בערב, כשישבתי מול הטלוויזיה, שמעתי אותו בפעם הראשונה".
גם יהורם גאון גילה את שכיות החמדה שבספריה. "הוא הקליט 50 שירים שלי לסדרת הטלוויזיה 'גאון של אבא'. הטנור של יהורם הזכיר לי את קולו של אבי, שהיה חזן בבית הכנסת וגם תקע בשופר. ביקרתי כמה פעמים בצילומים וזו הייתה חוויה. מוזיקאים רבים שולחים אליי שירים שלי שהולחנו על ידם ומבקשים את חוות דעתי. לכולם אני עונה 'סליחה, אבל קשה לי לשפוט סקיצה'. עכשיו מועלים שני מחזות על פי שיריי: 'נשיקה בכיס' במדייטק, עם מוזיקה של דידי שחר, ו'מחשבות שאינן רוצות לישון' שהלחין נדב ויקינסקי בהפקת תיאטרון באר־שבע, אז קיבלתי עשרים שירים מולחנים בבת אחת".
כשאת כותבת, את חושבת על הלחנה?
"ממש לא. בהלחנה אני רואה סוג של תיווך ביני לבין הקוראים. עד שאני שומעת את השיר המולחן בשלמותו זו חידה. אבל כששיר שלי מתנגן ברדיו אני שמחה. זה מפצה אותי על החלום שלא הוגשם. בילדותי רציתי להיות זמרת, חשבתי שיש לי קול יפה, ורק בגיל 12 השלמתי עם העובדה שאין לי קול ושאני גם מזייפת. לא חוויתי את זה כמשבר, זה כמו שאני לא יכולה להיות שחקנית כדורסל, אבל עד היום, כשאני רואה זמרת עם גיטרה, יש בי צביטה של קנאה".
למה הפכת משלומית כהן לשלומית כהן־אסיף?
"היה לי קשה עם שם המשפחה כהן, הרגשתי שעם השם הזה לא אוכל להפוך לפופולרית. יש המון כהן במדינה וחיפשתי שם ייחודי. בחרתי ב'אסיף' בעקבות חלום שחלמתי ושאני מעדיפה לשמור לעצמי. רק בספר העשירי שלי עשיתי את השינוי. לא העזתי לשנות כל עוד אבי היה בחיים. חששתי שזה יפגע בו. גם חששתי ששינוי השם יבהיר לו שלא אנשא".
לא העזתי לומר
כהן־אסיף נולדה בעיראק ומגיל שנתיים היא מתגוררת בחולון. "זו העיר היחידה בעולם שבה יש לי תחושה של שייכות וגם של בעלות. כאן עומד העץ שנטעתי, וזה הגן בו שיחקתי בילדותי. אני מאמינה שאילו גרתי מול הים הכתיבה שלי הייתה שונה. כיוון שאני גרה בעיר של חול, למדתי מגרגירי החול את מה שאיש של ים לומד מהים. לפעמים השירים שלי קצרים כמו גרגירים. עם כל שיר נושרים גרגירי חול מגופי ואני מתקלפת".
