שומרת מסך07
New member
7 דקות בגן עדן או.......
7 דקות בגן עדן או...לפעמים חלומות מתגשמים... כמעט יממה כבר חלפה לה והגוף עדיין מרחף לו. ההתרגשות שלא היתה לפני עולה וצפה בכל פעם שזיכרון החוויה חוזר אלי. הנסיעה לחוף בבונים .(טוף נו, חוף הבונים) עברה עלינו בשתיקה כאשר מחשבות על הקפיצה הקרבה ובאה מתרוצצות בראש. איך מרגישים
על מה חושבים
מה יהיה אם...
לא, התרגשות לא היתה שם, רק מחשבות אנליטיות למדי: לספור שניות של נפילה,לשחזר את ביטוח החיים שלי , להגיד יפה שלום לבית כי מי יודע.... האוטו נעצר במגרש החניה אל מול ההאנגר הגדול. קפיצה למשרד לסגור עניינים יבשים, לחתום, לשלם ולחכות בסבלנות שיקראו בשמי. "הספונטאנים" קראו לנו שם, שכן ההחלטה לצנוח ולרחף בין שמים למים התגבשה סופית רק באותו בוקר. והנה קוראים לי לבקרה. רגל פה ורגל שם, יד מונפת ועכשיו השניה והנה הרתמה מהודקת עלי. שמעון המדריך נראה קצת מודאג מהשלווה שלי בשעה שאנחנו מתרגלים תנועות ידיים והנפת רגליים. מנסה לשנן את ההנחיות . ברור לי כי ברגע האמת אני לא אזכור מתי הידים נפרשות לצדדים ומתי הן מוצמדות לגופי .... שיחת חולין בעליה למטוס מגלה שהמדריך שאיתי צעיר ממני בשבוע ימים בדיוק, עוד כמה מדרגות ואנחנו בתוך המטוס, יושבים ברגליים פשוקות בשתי רכבות אנושיות. מהחלון אני משקיפה על הר תבור, הכנרת, חיפה והחרמון בעודי יושבת קרוב הרבה יותר מדי למדריך שבינתיים מחבר אותנו יחד. 4000 מטר באוויר והמטוס מתישר. תזכורות אחרונות לגבי תרגולת הידיים והנה-אני קופצת שניה. המחשבה על הישיבה בפתח המטוס כשהרגליים בחוץ גורמת לאנדרלנין שלי להשתולל משל היה שור ספרדי אל מול סדין אדום. אין פחד, רק ציפיה לקפיצה הגדולה ו....הנה זה בא.... 50 שניות של צניחה חופשית במהירות של 250 קמ"ש. הים ורצועת החוף קרבים אלי (או אני אליהם יותר נכון) במהירות מסרחררת. לרגע נשכח הלחץ באזניים, שוכחת בכלל שהבטחתי לעצמי לספור כל שניה על מנת לוודא שחס וחלילה אנחנו לא צונחים "חופשי מדי".... וואו...זה מה שעובר לי בראש.. פשוט וואו...לא צועקת רק נופלת ומחייכת. עוברות עוד כמה שניה ואני נזכרת לנופף לשלום לצלם שמולי, לתת איזו פוזה בשביל ההסטוריה. ללא הכנה מוקדמת המצנח נפתח והופ, אנחנו מזנקים למעלה. אם לפני כמה שניות הרוח הכתה בפנים ובאוזניים הדבר שמכה בי עכשיו זה השקט. "וואו, איזה שקט" היה המשפט הראשון. השקט הכי שקט שיש, ממש וואקום ווקאלי. "אני רוצה עוד פעם", היה המשפט השני.... 7 דקות...איזי איזי אנחנו נוחתים למטה אל עבר משטח הדשא כמו עלה ברוח. דווקא כשאני נוחתת אני מתחילה לרחף, שותקת, לא מוצאת מילים. הבחילה עוברת תוך דקות (אחר כך הקאתי בבית אבל שטויות), הלחץ באזניים מתפוגג והולך... מבלי להיות דרמטית יתר על המידה, אני חשה שדווקא באותן שניות בהן דגדגתי את הסכנה, את המוות, דווקא אז הרגשתי הכי חיה בעולם. 50 שניות ושבע דקות בין שמים למים-לפעמים חלומות מתגשמים....
7 דקות בגן עדן או...לפעמים חלומות מתגשמים... כמעט יממה כבר חלפה לה והגוף עדיין מרחף לו. ההתרגשות שלא היתה לפני עולה וצפה בכל פעם שזיכרון החוויה חוזר אלי. הנסיעה לחוף בבונים .(טוף נו, חוף הבונים) עברה עלינו בשתיקה כאשר מחשבות על הקפיצה הקרבה ובאה מתרוצצות בראש. איך מרגישים
