איזבל האחת
New member
^
היום כשישבתי מחוץ לדלת שלו, דופקת, נואשת, שומעת את צעדיו ויודעת שהוא מסרב לפתוח לי כי הוא כועס עלי, הרגשתי שאני חוזרת שנים אחורה, לא מצליחה לנשום, לא מצליחה לראות דבר, רק המשכתי בחרדה לדפוק על הדלת, ובכיתי בהיסטריה, התחננתי בקול ואחר כך בשקט - ומצידו דממה. לא יודעת כמה זמן ישבתי שם. אולי שעה. שומעת אותו פותח את ברז המים, מדליק את הרדיו, בוודאי חושב שמזמן כבר הלכתי. ושוב ניסיתי לדפוק, ושוב השתררה דממה. שלחתי SMS נואשים, טילפנתי. כלום. בדרך הביתה, שמעתי את השיר הזה שמדבר על הדממה. איך כשהיא שותקת היא משתגע, וככה בדיוק הרגשתי. מוענשת. וזה מצחיק כי הכל התחיל מיזה שאני כעסתי עלייך, איך זה התהפך והפך לזה שאתה כועס עליי? שאני זו שמתחננת בליבי אלייך שתסלח לי. על מה לעזזל? אני מקווה שאני אזכור את התחושה הזו. שלא מחר אני אשכח וכל מה שאזכור זה הגעגוע אלייך, והיד המלטפת שלך והאהבה שלך. שאני אזכור ששתקת. שאתה יודע שאני הולכת לאיבוד בדממה, ועדיין שתקת. שבחרת להשתמש בנשק הכי אכזרי, זה שגורם לי לאבד את עצמי לדעת. זה שגורם לי להתחנן למוות. זה שגורם לי להרגיש שאני מטורפת ומקומי בבית החולים. ואתה בחרת להשתמש בו. אחרי כל כך הרבה פעמים שבכיתי בגלל זה, שאמרתי לך שאני לא יכולה לסבול אכזריות שכזו. עייפתי ממך. עייפתי ממני. אני לא מבינה איך זה שאני יודעת שאתה לא בסדר, שאני יודעת שאני כועסת עלייך, אבל ברגע שאתה מסרב לראות אותי אני מתחרפנת. הרי קודם לכן אני בכלל לא רציתי לדבר איתך. איך זה שכל מה שאני מרגישה זה שאני רוצה לעשות משהו נורא, לצרוח, לשבור את הדלת הזו, לדפוק עד שכל השכנים ייצאו, לחתוך את עצמי כל כך עמוק... והמחשבות האלו מפחידות. כל כך מפחידות. וכל כך רע לי. לא ביום יום, אלא בנקודות האלו שבהן אני הולכת לאיבוד. בין לבין אני נזכרת שסבתא שלי אמרה לי - תתרחקי משם. תתרחקי ממנו, הוא יגרום לך לבכות כל כך הרבה. ובלית ברירה, אני קמה משם. מרגישה שיכולה לעמוד, שהבחילה עברה, שהנשימה חזרה. אני קמה והולכת אבל עוד מסתכלת אחורה, לחלון שלך, לראות אולי תסתכל מהחלון, תראה איכפתיות. אבל לא. זה לא מעניין אותך, אני לא מעניין אותך, והכאב חד. אני חושבת איך זה שאני נותנת לך כל כך הרבה כוח בחיים שלי. זה כמו ביום ההולדת שלך, לא דיברנו, ואני כל כך כעסתי עלייך, אבל הפכתי את העולם להכין לך את מתנת יום ההולדת המושלמת. ועכשיו? אני כל כך המומה מהשתיקה ועדיין באמצע הלילה גוררת את עצמי לטפל בדברים שלך. זה מדהים. איך זה קורה? איך זה שמול השתיקה הזו אני הופכת להיות שבר כלי אובססיבי. ויותר חשוב - איך אני מפסיקה את זה? איך אני גורמת לזה לא לחזור על עצמו? איך זה בפעם הבאה, שמישהו יתעלם וישתוק, אני אסתובב ואלך. אמשיך במעשיי, ולא אשקע בכזה דיכאון שאני כבר יודעת שמחר אין סיכוי שאני אתפקד ושבלילות הקרובים אני אחיה את הסיוטים הנוראיים שלי.
היום כשישבתי מחוץ לדלת שלו, דופקת, נואשת, שומעת את צעדיו ויודעת שהוא מסרב לפתוח לי כי הוא כועס עלי, הרגשתי שאני חוזרת שנים אחורה, לא מצליחה לנשום, לא מצליחה לראות דבר, רק המשכתי בחרדה לדפוק על הדלת, ובכיתי בהיסטריה, התחננתי בקול ואחר כך בשקט - ומצידו דממה. לא יודעת כמה זמן ישבתי שם. אולי שעה. שומעת אותו פותח את ברז המים, מדליק את הרדיו, בוודאי חושב שמזמן כבר הלכתי. ושוב ניסיתי לדפוק, ושוב השתררה דממה. שלחתי SMS נואשים, טילפנתי. כלום. בדרך הביתה, שמעתי את השיר הזה שמדבר על הדממה. איך כשהיא שותקת היא משתגע, וככה בדיוק הרגשתי. מוענשת. וזה מצחיק כי הכל התחיל מיזה שאני כעסתי עלייך, איך זה התהפך והפך לזה שאתה כועס עליי? שאני זו שמתחננת בליבי אלייך שתסלח לי. על מה לעזזל? אני מקווה שאני אזכור את התחושה הזו. שלא מחר אני אשכח וכל מה שאזכור זה הגעגוע אלייך, והיד המלטפת שלך והאהבה שלך. שאני אזכור ששתקת. שאתה יודע שאני הולכת לאיבוד בדממה, ועדיין שתקת. שבחרת להשתמש בנשק הכי אכזרי, זה שגורם לי לאבד את עצמי לדעת. זה שגורם לי להתחנן למוות. זה שגורם לי להרגיש שאני מטורפת ומקומי בבית החולים. ואתה בחרת להשתמש בו. אחרי כל כך הרבה פעמים שבכיתי בגלל זה, שאמרתי לך שאני לא יכולה לסבול אכזריות שכזו. עייפתי ממך. עייפתי ממני. אני לא מבינה איך זה שאני יודעת שאתה לא בסדר, שאני יודעת שאני כועסת עלייך, אבל ברגע שאתה מסרב לראות אותי אני מתחרפנת. הרי קודם לכן אני בכלל לא רציתי לדבר איתך. איך זה שכל מה שאני מרגישה זה שאני רוצה לעשות משהו נורא, לצרוח, לשבור את הדלת הזו, לדפוק עד שכל השכנים ייצאו, לחתוך את עצמי כל כך עמוק... והמחשבות האלו מפחידות. כל כך מפחידות. וכל כך רע לי. לא ביום יום, אלא בנקודות האלו שבהן אני הולכת לאיבוד. בין לבין אני נזכרת שסבתא שלי אמרה לי - תתרחקי משם. תתרחקי ממנו, הוא יגרום לך לבכות כל כך הרבה. ובלית ברירה, אני קמה משם. מרגישה שיכולה לעמוד, שהבחילה עברה, שהנשימה חזרה. אני קמה והולכת אבל עוד מסתכלת אחורה, לחלון שלך, לראות אולי תסתכל מהחלון, תראה איכפתיות. אבל לא. זה לא מעניין אותך, אני לא מעניין אותך, והכאב חד. אני חושבת איך זה שאני נותנת לך כל כך הרבה כוח בחיים שלי. זה כמו ביום ההולדת שלך, לא דיברנו, ואני כל כך כעסתי עלייך, אבל הפכתי את העולם להכין לך את מתנת יום ההולדת המושלמת. ועכשיו? אני כל כך המומה מהשתיקה ועדיין באמצע הלילה גוררת את עצמי לטפל בדברים שלך. זה מדהים. איך זה קורה? איך זה שמול השתיקה הזו אני הופכת להיות שבר כלי אובססיבי. ויותר חשוב - איך אני מפסיקה את זה? איך אני גורמת לזה לא לחזור על עצמו? איך זה בפעם הבאה, שמישהו יתעלם וישתוק, אני אסתובב ואלך. אמשיך במעשיי, ולא אשקע בכזה דיכאון שאני כבר יודעת שמחר אין סיכוי שאני אתפקד ושבלילות הקרובים אני אחיה את הסיוטים הנוראיים שלי.
