ענבל?
סליחה שאני ככה מתפרצת באמצע. ממש חסר נימוס מצידי. פאסיביזים? רצח? נאציזם? קשקשנות? יש עוד משהו שהואשמתי בו ופספסתי? קודם כל - חן חן לך. עשית לי חשק להקשיב לך עוד ועוד ומיד אחר כך לזנק למקרר, לאסוף את שאריות המזון שבתוכו, ולחלק אותן לחתולי הרחוב. האמת? לא ממש. אני לא בעד הכללות, ולא נוהגת להשתמש בהן. אני אחרוג ממנהגי הערב. לחובבי חתולים יש בעיה. אין לכם אלוהים. מבחינתכם, אין שום דבר העומד בפני החתול. לא אמא, לא בעלי חיים אחרים, לא המערכת האקולוגית, ואפילו לא השוואות ראויות לבוז כמו יחס רע לחתולים, לפתרון הסופי. לקחתי את זה קצת אישי. אל תכעסי, יקירתי. פשוט, איך לומר, אני דור רביעי לניצולי שואה, אז יצא ככה. אם הייתי צריכה לשים את סבתא שלי על הכף אל מול חתול, לא חושבת שהייתי מתלבטת. (מלעשות, יש לי את הסבתא הכי מגניבה בארץ) ואת? אז אולי מספיק? חתול זו חיה מתוקה נורא. רק מה? מתרבה כמו חיידקים, מזהמת את הסביבה, דוחקת בעלי חיים אחרים מהנישות שלהם, ובעיקר, יוצאת מכלל שליטה. אז לא, אני לא בעד רצח, אבל אני קצת בעד נסיונות לפתרונות. אני שוב צריכה להתנצל כשאני עוצרת לרגע לעצום את עיני ולדמיין מה יהיה בעוד, נגיד, עשרים שנה בטבע? חתולים? אבל רק חתולים? זה לא נעים לי. (אני מוכרחה לשתף אותך שבזמן כתיבת שורות אלו, החתול הג'ינג'י המקסים שלי יושב על ברכיי. כן, יש לי חתול. גם כלב, וגם זוחלים. אבל גם חתול) לא מתפרצים לדלת פתוחה בכזו וולגריות, אם אתה רוצה שיקשיבו לך. וכדאי, תמיד, להשאיר אוזן אחת פתוחה לדברים חדשים. אנחנו לא תמיד הכי חכמים והכי יודעים. ליל מנוחה.