...(../images/Emo58.gif).
חושבתני כי לא כתבתי כאן מעולם.אבל קראתי מדיי פעם.התחלתי לראות את הסדרה לפני חודשים מספר, ובאיזשהו שלב התחלתי לצפות בה באקסטרה הוט. מדיי פעם יש נקודות ומחשבות על הפרקים שמתחשק לי להעלות,אבל לא יוצא לי לכתוב אותן.אני לא כ"כ בפורומים בשישי-שבת, ויש לסידרה הזו מעין קיק מאוד אינטסיבי,רוצה להגיד:הוא בא חזק, אבל מרפה במהירות.בקיצור,עוד לא הזדמן לי לכתוב ממחשובתיי כאן,מה גם שאותכן הן לא ממש יעניינו,הן מתוקף שאינן מעניינות בפני עצמן

והן מתוקף שהפרקים האלה פסקו להיות אישיו בשבילכם לפני הרבה זמן. ברצוני לומר משהו אחד שאינני מרוצה ממנו כלל- התנהגותה של ארין לג'ון-מויה.צר לי,אולי בשביל הדמויות זה נורא ברור,אבל הסדרה הזו היא בכל זאת בשביל הצופים(וגם אם מדובר במקרה של אוננות-יוצרים-גם לאוננות רצוי שתהיה ברורה).ואני לא הצלחתי להרגיש, בזמן הקצר יחסית שעבר, כי ג'ון-טלין וג'ון-מויה הינם בני אדם שונים.בצדק רב תאמרו,כי הם לא.ובכל זאת.לא הרגשתי אדם אחר מפתח,עם הבדלים קונקרטיים באישיות. לא הרגשתי ולו משהו אחד,שיבדיל ביניהם עד כדי כך שארין סון תתייחס לג'ון-מויה כאל אחיו התאום של ג'ון-טלין ותו לא.לא,אני לא אומרת שהיא צריכה לקפוץ עליו בקריאות "ג'ון של טלין מת,קח אותי עכשיו ונתחתן בקפריסין"(למרות שחלק ממני היה רוצה

),אבל אם אדם יקר לכם היה מת,לא הייתם מוצאים נחמה רבה בכך שבמובן מסויים הוא עוד חי?.לא,זה רעיון מוצלח למדיי(ואכזרי למדיי),להרוג את ג'ון-טלין וליצור מחדש מתח בין ארין וקרייטון.אישית, אני חושבת שזה לא נעשה בצורה הטובה או ההגיונית ביותר בכלל,ולא נוצל מספיק.וחבל.כמה פעמים יש לתסריטאים(לא רק בפארסקייפ,בכלל)הזדמנות פז שכזו? ומה פתאום נראה שקרייטון מגלה יחס מיוחד לכל הסיפור רק בגלל שארין הרה? הוא הרי אוהב אותה,אולי הרגשות שלו לא עמוקים ומחודדים כמו של קרייטון המת,אבל הוא אוהב אותה.הגישה הזו לא נראית לי ממש לעניין.או אולי אני טועה בהתייחסות. עוד בפרקים האלה-סיקוזו.היא פשוט עוצרת נשימה,אפשר לכתוב שירי הלל ליופייה.בעיקר בקטעים שהיא לא בתסרוקת ביורק מאמצע הניינטיז.פ**,הסצינות בנוכחותה הן פשוט בהייה אחת גדולה.ומלבד זאת,יש בה משהו מאוד ג'ול גירסה 2.השיער האדום,המריבות עם צ'יאנה,נקודת הפתיחה הקרימנלית משהו. עוד מישהו חושב כך?וכשג'ול עוד בסביבה,זה בכלל בולט.הולך להיות משעשע לראות אותן באותה סצינה ביחד(תנו לי לשער שזה ייקרה). גרייזה- נחתה עליי קצת בבום בהופעתה הראשונה,ולא נדמה לי שאחבב אותה ,מצד שני,למדתי לחבב אפילו את ג'ול.ומה שהיא עושה לקרייטון נראה כמו רחמנא ליצלן ניצול מיני,שזה די מעניין,אבל כנראה לא ייתפתח לכיוון הזה. הייתי אומרת שהחוף החולי בחלום למול החוף הסלעי במציאות(גם כן מציאות),זו בחירה מעניינת,אבל קשה לי להאמין שהיא מכוונת.אולי כן? סקורפיוס-*קראק*זה היה הלב שלי נשבר: /. לסיכום,פרקים מרתקים ומצויינים,שריינו לסיקוזו מקום באולימפוס. ואני מוחה בתוקף לגבי כישורי המשחק של בן בראודר!