4.5 בדרך ל 14.5

מכל ההודעה הארוכה שלך, משפט אחד תפס אותי

"היא עמדה בכניסה לבית עם המעיל והמגפיים וצרחה, ובסוף לחשה אימא אימא אימא". ברור שהיא מאבדת שליטה ולא מצליחה למצוא את הדרך חזרה. בפעם הבאה תנסי פשוט לחבק אותה כשהיא "יורדת מהפסים" בצורה הזאת. זה נשמע שהיא זקוקה לסולם הזה ולא מוצאת אותו. קרה לי כמה וכמה פעמים עם בת הארבע שלי. שצרחה והשתוללה ו"lost it" לגמרי, ופתאום מתוך כל הטרפת חיבקה אותי בכוח ואמרה "אמא אני אוהבת אותך". אחרי ש*היא* לימדה אותי את השיעור הזה, אני כבר עושה את זה מראש. ועוד. בתחושה שלי, את מושכת יותר לכיוון של משחקי כוחות (עונשים, זכויות, חובות, "אנחנו יותר חזקים"), ופחות לכיוון פרקטי של איך פותרים את הטנטרום הנוכחי. לדוגמא - סירבה לצחצח שיניים? או שאתם מחליטים שחייבים ואתם לא מוותרים, ואז *אתם* מצחצחים לה אם היא עייפה ואין לה כוח, או שמראש מחליטים לוותר כי אתם רואים שזה ממש לא ילך היום. דרך הביניים של להתעקש שהיא תצחצח כשזה מגיע לבכי וצרחות שלה ובסוף להעניש אותה - זה כ"כ מתיש, אותה ואתכם, ואני לא רואה את התועלת הרבה שבזה. נסי לקחת צעד אחורה, לראות איפה את מצליחה למנוע מראש את החיכוכים (גם במחיר של ויתור על כמה כללים או עקרונות), ואם הם קורים - לראות איך את עוזרת לה לרדת מהעץ.
 

D X 9

New member
קנית אותי

לא יודעת איך פספסתי את המשפט הזה. קראתי ודמעתי. את מוכנה לאמץ/ן אותי?
 
תודה.

 

rpilit

New member
אה הלו גיברת תקחי מספר

אני עומדת בתור כבר שנים.
 
אפשר לקבל את זה בבקשה בכתב

בשלושה העתקים, ממוענים כדלהלן: לבנדיט לזושה לשחורדינית?
(כי אני לא סגורה על זה שהם חולקים איתכן את הרשמים).
 

rpilit

New member
ובכיין


אני בטוחה שכשהם יגיעו לגילי הם יבינו. נשארו רק, אפעס, שלושתלפים שנה ואוטוטוטו את מקבלת מהם את ההכרה המיוחלת. וכך, בגיל תשעים ותשע, צמוקה, בקושי שומעת ובקושי רואה, תחלצי את המאפינס מהתנור בתנועת "ידעתי שזה יגיע מתישהו" ואז יניחו עלייך צאצאייך את זרי התהילה והנצחון. "את האמא הכי נהדרת" ימלמלו סופסוף, "אבל באמת יכולנו להשאיר משהו מזה לערפילית, היה מספיק לכולנו". אני ממשיכה לחכות
 
אגרוף בכמה בטן הרכה

אני והבחור חלוקים בדעיתנו לגבי התנהגות איתה שהיא באטרף. הבחור רוצה לשים אותה בחדר ושם היא יכולה לצעוק וללחוש כמה שהיא רוצה, ולי אסור לגשת אליה. הוא ממש עוצר אותי פיזית מלגשת. אחרי כמה ריבים גדולים (הוא טוען שאני מבטלת את ההורות שלו) מולה ובגללה נכנעתי, ואני לא ניגשת. זה עומד בסתירה לכל רגש אימהי שיש לי בגוף, קשה לי מאוד. אמרתי לו מלא פעמים שרק אם אני אגש זה יעזור, אבל הוא בשלו. אני אראה לו את השרשור היום, אני בטוחה שהוא ישנה את דעתו שהוא יבין שאנחנו לא מגדלים בבית חד קרן נדיר אלא ילדה קטנה שמתנהגת בצורה נורמלית.
 

זיברה

New member
יותר מזה...

ילד תמיד צריך שהורה אחד יהיה "מטיל המשמעת" והורה אחד יהיה ה"מנחם" (כמובן שמתחלפים כל הזמן). כשאחד כועס - השני צריך להיות המנחם, בלי כמובן לבטל או לשלול את הכעס של ההורה השני או את הסיבה המוצדקת לו, אבל לתת לילד את ההרגשה שהוא לא "לבד", שזה משהו שיכול למוטט ילד עוד יותר. בדיוק מהדברים שקשה נורא לעשות כשאת הורה יחיד - איך מטילים משמעת ומנחמים בו זמנית?
(האמת שאפשר)
 

שhira

New member
גם אצלנו אותה חלוקה של דעות ויכולה להגיד

להגיד מנסיון ש.. יש פעמים שבהחלט לא לגשת עוזר. לתת לה לשחרר, להבין שאף אחד לא מתרגש, וכשבאה לדבר או ששומעים שנרגעת להיות מאוד אמפטים ומבינים. יש פעמים שגם אומרים במפורש תבכי תצעקי תשחררי הכל קחי נשימה ואנחנו כאן. גם לה לפעמים עוזר לדעת שנרגעה בזכות ובכוחות עצמה. אבל אכן זה מנוגד לכל אינסטינקט שלי. גם אם לפעמים ההגיון אומר אחרת
 
כרגיל, הארתן את עייני והחכמתי

תודה. קראתי בעיון, והיום אני אשב עם הבחור וננסה לפתור את הבעיות שלנו בצורה אחרת.
 
קראתי את ההודעה שלך

והיה לי קשה איתה ולכן נמנעתי עד עכשיו. בקצרה (אם אצליח) 1. כמו שכבר כתבו לך, לדעתי את מרצה לה יותר מדי, באריכות מדי, בסיטואציה לא מתאימה- חכי שהיא תרגע - תו"כ הסיטואציה אין לך שום גישה אליה, וכל שתאמרי לא יופנם. 2. הציפיות שלך ממנה גבוהות מדי - שיחות על זכויות וחובות, אחריות? היא בת 4.5 לא 14. מצד אחד את אומרת שההתנהגות שלה כשל מתבגרת בת 14.5 ושהיא רק בת 4.5, מצד שני את מנהלת איתה שיחות שמתאימות לגיל 14.5 ולא לגיל 4.5. 3. את צריכה להבין שכשאת אומרת לה שיש חוקים בבית - את אומרת לה במילים אחרות - אני הגדולה, אני הקובעת - באיזשהו מקום את מפעילה עליה סמכות וכוח (לא פיזי) מבלי להתחשב מה בכלל, מבלי להקשיב לה, מבלי לשתף אותה - ובכך את מונעת ממנה את העצמאות שלה. כל מה שאת מתארת זה זעקה גדולה מאוד לעצמאות, לבחירה - ואני יודעת שאת מאפשרת איפה שמתאים (לך - בגדים וכו') אבל לא תמיד מה שמתאים לך מתאים גם לה, וכשאומרים למישהו שאין לו את אפשרות הבחירה גם מונעים ממנו את העצמאות שלו. את גם מגדילה בהפעלת הכוח שלך עליה ואומרת לה שיש לך את האפשרות לשלול לה את הזכויות.... אני יודעת, לא לכל אחד מתאים לנהל מערכת משפחתית דמוקרטית נטו - גם לי לא, אבל לפעמים גם האמירות שלנו מעבירות מסר לילדים. 4. אם תוסיפי סימני שאלה לשיחות שלכן, את תראי שאין כאן הכנסת מילים לפה, אלא אמפטיה. אם תשאלי אותה : "את מפחדת מהמעבר" יתכן מאוד שתגיד לך: אני לא מפחדת, אני מתרגשת. תתמללי את הרגשות, תשאלי שאלות ותתני לה את האפשרות לתת ביטוי לכל רגש, גם אם הוא כעס, וגם אם הוא לא פוטוגני במיוחד.
 
ההורות שלנו מאוד שונה

אנחנו מאוד קשוחים והמבנה הבייתי והמשפחתי שלנו מאוד יחודי לאופי שלנו, והחלטנו על דרך גידול מסויימת לבנות שמתאימה לנו. אני בהחלט חושבת שבגיל 4.5 היא צריכה להיות מודעת שיש לה חובות וזכויות במשפחה, בעצם היא כבר יודעת. אני לא המשרתת שלה ולכן אני לא עושה עבורה הכל. אני אימא שלה, ולכן יש לי זכויות שלה אין (וגם חובות) ואני זאת שיש לה את המילה האחרונה בבית (כמובן אני ואבא שלה), והיא גם יודעת שכל פעולה גוררת תגובה מצידנו (עונש, מילה טובה, שיחת נזיפה, חיבוקים, מה שלא יהיה....) זה חלק אינטרגלי מהחינוך שלנו. יש לה המון עצמאות, בגדר גבולות שאנחנו הגדרנו מראש. אנחנו לא מגבילים אותה בשום דבר או שוללים את העצמאות שלה. היא רוצה לבחור זה טוב ויפה, אבל היא צריכה לדעת ולהבין שהיא רק בת 4.5 והיא לא קובעת את החוקים בבית שלנו, וכן, לי יש זכויות וחובות כי אני אימא, ולכן המילה האחרונה היא שלי ולא שלה. מה שאני מנסה ללמוד עכשיו זה אך למתן את העונשים שלנו ולעבור את תקופת המרד שלה בשלום, כדי שהיא לא תפגע. אני יודעת שאנחנו צריכים לשנות את שיטת הענישה, ובגלל זה התייעצתי כאן בפורום, כדי לקבל זוויות ראיה שונות שמאוד עוזרות לי.
 

rnavina

New member
אני לא מבינה. באמת

מה זה אומר "אנחנו מאד קשוחים"? כי אני חושבת שגם אני וגם אמא ג'ירפה למשל מחליטות הרבה דברים בנוגע לילדים בלי לשאול אותם. למשל אם ילכו לבית הספר או לגן, למשל שיסעו חגורים בכסא בטיחות כשנוסעים ברכב. נראה לי שאתם קופצים מהר מדי לעונשים, ושהעונשים לא קשורים למעשה. כמו שאחרות כבר הגיבו, גם אני למדתי שההתנהגויות הכי מזעזעות קורות לילדים כשהם עייפים או רעבים, או גם וגם. שיהיה בהצלחה!
 
את זה גם אני למדתי

ממה שאני ראיתי מהורות של הסביבה הקרובה (וגם בפורום) אנחנו יותר קשוחים, ואני ממש לא מתכוונת לחובה לחגור ברכב. הלוואי והייתי לי דוגמא, כלום לא קופץ לי לראש, אבל אני חושבת שממהודעות שלי אפשר להסיק לגבי ההורות שבה אני דוגלת ואני מסכימה חלקית עם העונשים. אני חושבת שאני (כלומר אנחנו) לא נותנים עונשים נכונים וכולם מפסידים מזה, לכן התייעצתי לראות את לשנות את דפוס הענישה וההתנהגות מקווה שהסברתי את עצמי, מרגישה שאני מתחילה לדרוך על הלשון של עצמי....
 
העניין הוא שגם אני

לא המשרתת של הילדים שלי ולא עושה עבורם הכל (מה זה נקרא הכל בעצם? אני כן עושה בשבילם את כל מה שאמא אמורה לעשות, גם אם אני כועסת באותו רגע). גם אצלנו אסור לרוץ במגרש החניה, ומשתדלים שלא לצרוח בחדר המדרגות (או בכלל), ומצחצחים שיניים ולא בועטים. גם אצלנו יש חובות, יש זכויות, יש כללים, וההורים הם אלה שמקבלים את רוב ההחלטות. רק שאנחנו לא קוראים לכל זה ככה. זא"מ אולי כן, מדי פעם, אבל וודאי לא כדרך חיים וכמשהו שמנהל את הבית. תאמיני לי שהבית שלנו הוא לא ג'ונגל, למרות שאת מציגה את זה, בעקיפין, כחלופה היחידה לאורח החיים שלכם. אפשר לנסות לנהל את הבית באותה צורה, עם אותם עקרונות של מה אסור ומה מותר, רק בלי לפמפם אותם כעקרונות/כללים/זכויות/חובות כל היום, ובלי להגיב על כל שבירה שלהם / קיום שלהם בעונש / פידבק חיובי. ילד צורח בחדר מדרגות? מבקשים ממנו להיות בשקט ואם הוא לא מצליח, מכניסים אותו הביתה שיצרח בבית. ילד בועט במצרכים? מבקשים ממנו לעזור באיסוף שלהם. אבל לא כי הוא "שבר כלל" וכי "אנחנו קובעים את הכללים ובהתאם את העונשים ואנחנו הגדולים", אלא פשוט כי זו התנהגות לא מקובלת ואנחנו מלמדים את ילדינו איך נכון, בעינינו, להתנהג. טרמינולוגיה שונה. טכניקה שונה. אותה מהות.
 

Ahsoka Tano

New member
אני חושבת גם

שאולי יש מקום לחשוב על שינוי גישה ובמקום ללמד כל הזמן שאני לא המשרתת ואותי לא ינצלו או עלי לא ידרכו, אפשר לנסות גישה יותר חיובית של עשיה אחד למען השני, השתתפות הדדית במערך המשפחתי.
 
למעלה