../images/Emo1.gifדעתי על הפרק../images/Emo199.gif
אני לא יודעת מה איתכם, אני לא אהבתי את כל הפרק. העניין הרפואי בפרק, לא הועמק מספיק, וכל הקטע של צ'ייס עם הילד היה דפוק. הכמיריזם מעניין, אבל ההסבר הזה, לא יודעת, לא התלהבתי, אולי כי הצורה שבה הוא עמד, סובל מכאבים, עשה לי צמרמורת והסיח את דעתי. אבל הקטע בחדר הניתוח, היה מעגניב. (האוס: הם באים לקחת אותך!!!
) אני מאוד אוהבת את קמרון בעונה הזו (כמה אני יכולה להגיד את זה?). ה"תחרות" בין צ'ייס לפורמן, היתה מעוררת רחמים, לא הצחיק אותי. אבל מה שמשעשע אותי, זו היכולת של פורמן לחטט בצורה כל כך משכנעת ולהוציא הכל מאנשים (לא רק מקמרון
). משאהבתי בפרק, זה ההסתגלות של האוס למצב שלו, התגובות שלו, ואיך כל אחד מגיב בצורה מעניינת לכאב שלו. כפי שאמרתי בשרשור בפרק הקודם, אי אפשר ללמד את האוס ענווה, אבל האוס לא תמיד צודק והוא יודע את זה, ושלא צריך להסתמך
רק על אינטואיציה, משלא אהבתי במה שג'ימי עשה, זה איך שעשה את זה, כי המטרה שלו, הייתה לי מובנת ולגיטימית, אבל הוא הגזים. האוס לא משתנה, ולעולם לא ישתנה. (כשזה יקרה, זה יראה מוזר ולא הגיוני לטעמי, אז הכל יגמר בעצם). הקטע שהאוס אמר "אלוהים לא צולע" - היא פשוט
גאוני! זה כל כך שיקף את מה שהוא באמת מרגיש וחושב על עצמו. שלא משנה, אם הוא טועה או צודק, הוא לא ירגיש משהו מיוחד. הוא יקבל את העובדה שהציל את חייו של מטופל, אבל הוא לא מרגיש שלם עם עצמו. את זה אנחנו הרגשנו מההתחלה, אבל בעונה הזו, זה מוצג בצורה כל כך מעניינת וגאונית. הקטעים של האדי היו משעשעים, והיחסים בהאמרון עלו שלב בעונה הזו. אני לא רוצה עדיין לדבר על זה, כדי לא לפלוט ס', אלא לציין את הכל אחרי הפרקים הבאים. בקיצור, את הפרק הזה יותר אהבתי מבחינה פסיכולוגית, השאר לא הלהיב אותי כמו תמיד. הקטע עם ההליכון, וכשהוא מגיע הביתה ולוקח את המקל, הם רגעים חופפים, וכשצפיתי בזה, ממש התברווזתי, הקטעים האלה הרגו אותי. ווואיי.... מחכה לשבוע הבא.... לילה טוב אנה