אמת מופתית
New member
...
היא לעולם לא תשכח את הערב הזה, היא ישבה ובכתה. היא היתה לבד. רסיסים חדים של כאב נכנסו לה ללב וכמו חתכו אותו לאלפי חתיכות. העיניים שלה היו מפחידות, כאילו לא את עצמה היא רואה שם במראה. היא בכתה כאילו היא איבדה את הנשמה שהכי יקרה לה, ונשארה לגמרי בודדה. היום חצי שנה אחרי היא נזכרת באותו ערב, ולא מצליחה להבין את עוצמות הכאב שהיא חוותה. זו רק היתה סוף הדרך המשותפת שלה עם חברה שהאמינה בה נורא.. זה לא רק. אבל זה לא מצדיק עוצמות כאלה. והיא עדיין מוקפת בהמון אנשים שאוהבים אותה כל כך. היא רוצה להתמודד, להזכר באותו ערב לדעת לגעת בכאב, היא רוצה לסלוח. היא לא רוצה להפסיק לאהוב. היא נתנה אמון, הפקידה את כל צפונות הנפש שלה, בידיים אחרות. את אותה ציפור נפש רגישה. דברים שהיא בעצמה רק גילתה שקיימים בה. היא נתנה כרטיס כניסה למקום הזה, שאפילו לה קשה להבין. היא טעתה. כי לאותן הידיים האחרות לא היו את הכוחות להתמודד עם אותו מקום. אני כועסת עלייך. כן. אני נחשפתי לפנייך בצורה מדהימה. אני נשארתי עומדת לפנייך ערום ועריה. והיית כל כך חסרת רגישות. היית כל כך לא איך שתמיד היית. לא אלי. כואב לי כי הדבר הכי רגיש שלי נמצא אצלך. עבר מספיק זמן. הכאב הוא עמום. אבל כמה ימים לפני היום המאושר בחייך, אני נזכרת ומפנה שאלה לחלל האוויר. האם יש לי מקום באותו יום ? האם זה יכאב לך אם אני לא אגיע ? לא רוצה להגיע ולכעוס. לא רוצה להגיע ולהיות רחוקה. אני כותבת לך, ויודעת שלא תקראי, ויודעת שאם תקראי לא תאהבי או תביני. אבל אני כותבת כי זה הדבר היחיד שנשאר לי לעשות. אני כותבת בשבילי.
היא לעולם לא תשכח את הערב הזה, היא ישבה ובכתה. היא היתה לבד. רסיסים חדים של כאב נכנסו לה ללב וכמו חתכו אותו לאלפי חתיכות. העיניים שלה היו מפחידות, כאילו לא את עצמה היא רואה שם במראה. היא בכתה כאילו היא איבדה את הנשמה שהכי יקרה לה, ונשארה לגמרי בודדה. היום חצי שנה אחרי היא נזכרת באותו ערב, ולא מצליחה להבין את עוצמות הכאב שהיא חוותה. זו רק היתה סוף הדרך המשותפת שלה עם חברה שהאמינה בה נורא.. זה לא רק. אבל זה לא מצדיק עוצמות כאלה. והיא עדיין מוקפת בהמון אנשים שאוהבים אותה כל כך. היא רוצה להתמודד, להזכר באותו ערב לדעת לגעת בכאב, היא רוצה לסלוח. היא לא רוצה להפסיק לאהוב. היא נתנה אמון, הפקידה את כל צפונות הנפש שלה, בידיים אחרות. את אותה ציפור נפש רגישה. דברים שהיא בעצמה רק גילתה שקיימים בה. היא נתנה כרטיס כניסה למקום הזה, שאפילו לה קשה להבין. היא טעתה. כי לאותן הידיים האחרות לא היו את הכוחות להתמודד עם אותו מקום. אני כועסת עלייך. כן. אני נחשפתי לפנייך בצורה מדהימה. אני נשארתי עומדת לפנייך ערום ועריה. והיית כל כך חסרת רגישות. היית כל כך לא איך שתמיד היית. לא אלי. כואב לי כי הדבר הכי רגיש שלי נמצא אצלך. עבר מספיק זמן. הכאב הוא עמום. אבל כמה ימים לפני היום המאושר בחייך, אני נזכרת ומפנה שאלה לחלל האוויר. האם יש לי מקום באותו יום ? האם זה יכאב לך אם אני לא אגיע ? לא רוצה להגיע ולכעוס. לא רוצה להגיע ולהיות רחוקה. אני כותבת לך, ויודעת שלא תקראי, ויודעת שאם תקראי לא תאהבי או תביני. אבל אני כותבת כי זה הדבר היחיד שנשאר לי לעשות. אני כותבת בשבילי.