...
בלילות של ירח מלא...נזכרים בדברים. חודשים על גבי חודשים שלעתים, במבט לאחור, נדמים כבזבוז זמן מוחלט, בעוד שאתמול ושלשום נדמו כאידיאלים ביותר, מלאי ההתרגשות העזה ביותר. איך אומרים לבן אדם שמה שהורגש ומה שהיה כבר אינו קיים עוד, אלא רק שברי כאב ומבוכה מהמאמץ הבלתי נדלה למחוק כל זכר שנותר ממנו, כשאין לך שום יכולת לדבר איתו? כזה הוא הסיפור שראשיתו בערב קיצי חביב אחד, באיזו מסיבת יומולדת סתמית לידידים יענטו-קרובים. ישבה הבחורינה, נהנית ממבטים, שוזפת עיניים ובוחנת נערים צעירים, מנהלת שיחות, רובן ככולן סתמיות, וכבדרך אגב מגלה איזה עניין פעוט שהיה סמוי מעיניה. לא שציפתה למשהו אחר משגילתה, לא שאי פעם העלתה בדעתה לסמוך על אחד משני הגורמים הנ"ל, שאחד מהם ציין באוזניה, טרם שפיכה, ש"איך את מעיזה לא לסמוך עליי". חוצפן קטן ומושתן, היא מסננת מבין שפתיה. ככה העזת לבגוד בי?! ככה, עם מישהי שאמנם לא החשבתי כחברה טובה ביותר, שהרי צביעותה ניכרת לכל, שהזהרתי אותך מפניה כשהיה לי נדמה שמה שיש בינינו הוא נחמד וטהור ושמותר לי לשעשע את אוזני ואוזניך במחשבה של "מה ייקרה אם תלך עם חברתי הזו והזו...". מי היה מאמין שזה מה שייקרה. שבזמן דפדוף עייף בזיכרון הטלפון של השרמוטה הקטנה תתגלה לה האות O , שמסמלת כמובן את שמך הארור. שמספר הטלפון שמופיע על הצג ובדיקה ביומן השיחות יחשפו את העובדה שהתקשרת אליה באותו יום, ולא, לא ממניעים ידידותיים. הרי שנינו יודעים בדיוק שאין אצלך כזה דבר "מניעים ידידותיים", ושבסופו של דבר הכל מתקשר ליחסים שהיית רוצה שיהיו קרובים יותר, עם כל העולם. הכעס הזה, שלא ברור לי מדוע מטריד מנוחתי בלילות שלווים אלה, אחרי שכבר הגעתי עם עצמי ועם כל העולם למסקנה שהיית טעות, שהיינו טעות, שלא היה בינינו כלום מעבר ל"פוצי מוצי" ,שלא הצלחנו לתקשר כבני אדם. אני הרי לא אוהבת אותך בתור בן אדם. תראה מה גרמת לי להרגיש. עוד פחות ברורה לי הילת המסתורין סביב העניין. את רוצה אותו? לשמור לך אותו כאות קטנה מתוך הזיכרונות של עשרות אומללים שנשבו (אלוהים יודע למה) בקסמיך? משחק הקשה-להשגה שאת משחקת עם כל העדינות המזויפת הזאת, השפתיים הקפוצות תמיד, השיער המתנפנף, הדיבור שתמיד נדמה ששם את הבן אדם איתו את מדברת במרכז העולם, בעוד את כבר חושבת איך השיחה תעבוד לטובתך, אילו תובנות יצאו לך מכל העסק, איך הוא יתקשר אליך ובטח ירצה אתך איזה משהו, והופס- עוד אחד נפל ברשת הקסומה שלך. אחלה, יצא לך עוד אחד. האחד שהיה שלי, שסיפרתי לך כל פיפס ממערכת היחסים שלנו, שהקראתי לך מכתבים שכתבנו אחד לשני, שסיפרתי לך על כל המעשים הכי אינטימיים שהיו בינינו. ועכשיו אני מבינה הכל. כל ההקשבה המטומטמת שלך, עם העצות שלא שוות כלום, כי ה"את חייבת לתת לו את המכתב הזה, אלה, אני חושבת שהוא יבהיר לו מה את באמת מרגישה" , הבהירו לי כעת כי מה שאני מרגישה כלפיך וכלפיו מסוגלת לכלות את העולם הזה. אני שונאת אותך, וגם אותך, ילדה עלובה שירדה לשפל המדרגה. אהוב שלי, יקר שלי – זה נגמר.
בלילות של ירח מלא...נזכרים בדברים. חודשים על גבי חודשים שלעתים, במבט לאחור, נדמים כבזבוז זמן מוחלט, בעוד שאתמול ושלשום נדמו כאידיאלים ביותר, מלאי ההתרגשות העזה ביותר. איך אומרים לבן אדם שמה שהורגש ומה שהיה כבר אינו קיים עוד, אלא רק שברי כאב ומבוכה מהמאמץ הבלתי נדלה למחוק כל זכר שנותר ממנו, כשאין לך שום יכולת לדבר איתו? כזה הוא הסיפור שראשיתו בערב קיצי חביב אחד, באיזו מסיבת יומולדת סתמית לידידים יענטו-קרובים. ישבה הבחורינה, נהנית ממבטים, שוזפת עיניים ובוחנת נערים צעירים, מנהלת שיחות, רובן ככולן סתמיות, וכבדרך אגב מגלה איזה עניין פעוט שהיה סמוי מעיניה. לא שציפתה למשהו אחר משגילתה, לא שאי פעם העלתה בדעתה לסמוך על אחד משני הגורמים הנ"ל, שאחד מהם ציין באוזניה, טרם שפיכה, ש"איך את מעיזה לא לסמוך עליי". חוצפן קטן ומושתן, היא מסננת מבין שפתיה. ככה העזת לבגוד בי?! ככה, עם מישהי שאמנם לא החשבתי כחברה טובה ביותר, שהרי צביעותה ניכרת לכל, שהזהרתי אותך מפניה כשהיה לי נדמה שמה שיש בינינו הוא נחמד וטהור ושמותר לי לשעשע את אוזני ואוזניך במחשבה של "מה ייקרה אם תלך עם חברתי הזו והזו...". מי היה מאמין שזה מה שייקרה. שבזמן דפדוף עייף בזיכרון הטלפון של השרמוטה הקטנה תתגלה לה האות O , שמסמלת כמובן את שמך הארור. שמספר הטלפון שמופיע על הצג ובדיקה ביומן השיחות יחשפו את העובדה שהתקשרת אליה באותו יום, ולא, לא ממניעים ידידותיים. הרי שנינו יודעים בדיוק שאין אצלך כזה דבר "מניעים ידידותיים", ושבסופו של דבר הכל מתקשר ליחסים שהיית רוצה שיהיו קרובים יותר, עם כל העולם. הכעס הזה, שלא ברור לי מדוע מטריד מנוחתי בלילות שלווים אלה, אחרי שכבר הגעתי עם עצמי ועם כל העולם למסקנה שהיית טעות, שהיינו טעות, שלא היה בינינו כלום מעבר ל"פוצי מוצי" ,שלא הצלחנו לתקשר כבני אדם. אני הרי לא אוהבת אותך בתור בן אדם. תראה מה גרמת לי להרגיש. עוד פחות ברורה לי הילת המסתורין סביב העניין. את רוצה אותו? לשמור לך אותו כאות קטנה מתוך הזיכרונות של עשרות אומללים שנשבו (אלוהים יודע למה) בקסמיך? משחק הקשה-להשגה שאת משחקת עם כל העדינות המזויפת הזאת, השפתיים הקפוצות תמיד, השיער המתנפנף, הדיבור שתמיד נדמה ששם את הבן אדם איתו את מדברת במרכז העולם, בעוד את כבר חושבת איך השיחה תעבוד לטובתך, אילו תובנות יצאו לך מכל העסק, איך הוא יתקשר אליך ובטח ירצה אתך איזה משהו, והופס- עוד אחד נפל ברשת הקסומה שלך. אחלה, יצא לך עוד אחד. האחד שהיה שלי, שסיפרתי לך כל פיפס ממערכת היחסים שלנו, שהקראתי לך מכתבים שכתבנו אחד לשני, שסיפרתי לך על כל המעשים הכי אינטימיים שהיו בינינו. ועכשיו אני מבינה הכל. כל ההקשבה המטומטמת שלך, עם העצות שלא שוות כלום, כי ה"את חייבת לתת לו את המכתב הזה, אלה, אני חושבת שהוא יבהיר לו מה את באמת מרגישה" , הבהירו לי כעת כי מה שאני מרגישה כלפיך וכלפיו מסוגלת לכלות את העולם הזה. אני שונאת אותך, וגם אותך, ילדה עלובה שירדה לשפל המדרגה. אהוב שלי, יקר שלי – זה נגמר.
