בטח
הוא כל הזמן מדקלם ולא רק מספר אחד אלא מעשרות ספרים (יש לו זכרון מדהים, הוא זוכר בעל פה עשרות ספרים וסרטים). כאשר הוא מדקלם זה לא תקשורתי, לא ממש אכפת לו אם מישהו מקשיב, הוא עושה את זה בשביל עצמו. התופעה הזאת נקראת אכולליה. אין כל כך מה לעשות בשביל להפחית אותה, התופעה נובעת מהבנה מועטת של השפה. לבני אין בעית הבעה, הוא אומר הכל, אבל מבין אולי עשירית ממה שהוא אומר (כפי שאמרה קלינאית תקשורת הבעה תקינה לגילו, הבנה באיחור של שנה או יותר). התופעה של אכולליה אמורה להיעלם בעצמה כאשר הבנה של השפה משתפרת. אז אנחנו עובדים הרבה על הבנה. שמות עצם זה הכי קל כי אפשר להראות, פועלים אנחנו מדגימים לו בכל הזדמנות, מושגים מופשטים (קטן-גדול, נמוך-גבוה) זה הכי קשה אבל גם זה מתקדם, הוא כבר מבין די הרבה מושגים. ודרך אגב דווקא קיבעונות שלהם הכי קל לנצל בשיטת גרינשפאן, קרה לי מקרה מדהים לפני כמה שבועות, בן שלי כל הזמ חזר על אותה מילה "הלכה, הלכה, הלכה, ..." ולא הגיב. אז לקחתי חביות משחק שהוא אף פעם לא נגע בהם (לא מוכן לבנות מגדלים) והתחלתי לבנות מהם מגדל כאשר אני פשוט כל פעם ששמה אחת אומרת "הלכה", ואז בשלישית הילד פשוט הסתכל אליי והצתרף למשחק, הוא בנה איתי כמה פעמים את המגדל ופירק אותו, וכל הזמן הסתכל עליי ובדק את התגובות שלי, אחר כך שיחקנו עוד משחקים שאני יזמתי והוא שיתף פעולה באופן מדהים.