סיכום ההתרשמות שלי מהספר
1984 / ג'ורג' אורוול סיפור המסגרת הוא על וינסטון סמית. אזרח אוקיאניה, אחת משלוש המעצמות השולטות בעולם וחבר החוג החיצון של המפלגה. כדור הארץ, אחרי מלחמה אטומית, חולק בין שלושת המעצמות כשאוקיאניה מורכבת ממה שהוגדר בזמן המלחמה הקרה כ"הגוש המערבי". השלטון נתון בידי מפלגה דיקטטורית שאינה מסתפקת בשליטה במעשיהם של הנתינים אלא מעוניינת לשלוט גם במחשבותיהם, ויותר מכך – ברגשותיהם! לסמית ישנם הרהורי כפירה. הוא מקיים אורך חיים נורמאלי (במושגנו אנו) ומקיים פרשת אהבים עם אישה, מה שמהווה עבירה לפי תפיסת המפלגה (לא עבירה במובן המקובל של המילה משום שבאוקיאניה אין חוקים). סמית מורד במפלגה למרות שהוא יודע שהמרד חסר תועלת ושמותו הוא רק עניין של זמן והוא אכן נתפס ע"י "משטרת המחשבות", מובל לחקירה "במיניסטריון האהבה" ומבין כי מעשיו הותרו לו רק כדי להעבירו חינוך מחדש. הסיבה לחינוך מחדש היא שהמפלגה אינה מסתפקת רק בציות לחוקים אותם קבעה (בין אם בכתובים ובין אם כמוסכמות לא רשמיות אבל רבות עוצמה) אלא מבקשת להגיע לשליטה מלאה בנתינים בשלושה מעגלים. הראשון, והמשותף לכל סוגי השלטון מאז ומעולם, הוא השליטה על מעשיהם של הנשלטים. כל חברה נשענת על מערכת חוקים (כתובים ולא כתובים) שמגדירים מה מותר ומה אסור לעשות וציות כזה קל יחסית להשיג משום שמעשים (או המחדלים) ניתנים לתפיסה בחושים. המעגל השני הוא השליטה במחשבות של הנתינים. זו המצאה חדשה יחסית (במושגים של מדעי החברה) והניסיון הרציני הראשון לחינוך ההמונים הוא של הכנסייה הקתולית בימי הביניים. עם הופעת הדפוס, ומאוחר יותר אמצעי הבידור ההמוניים כמו הקולנוע, הרדיו והטלוויזיה, הפך הניסיון לעצב גם את תפיסות העולם של הנשלטים לאפשרי יותר. ואכן, גם היום אנחנו"מחונכים" מגיל צעיר לאמץ "אמיתויות" מסוימות ולהעדיף אותן על אחרות. המטרה היא שהציות למעגל השליטה הראשון יעשה בלי לגרום לדיסוננס אצל המציית. כלומר, שהוא לא יעשה דברים שהוא לא מאמין בהם מפחד החוק אלא משום שהם עולים בקנה אחת עם השקפת עולמו. (דוגמא גרועה: גם אם מתחשק לך לאנוס מישהי אתה לא עושה את זה לא רק כי תיענש בבית משפט אלא משום שחינכו אותך שזה לא מוסרי ואסור לפגוע בגופו של אדם אחר(. המעגל השלישי שמוסיף אורוול הוא המעגל הרגשי. אורוול טוען כי השליטה המוחלטת היא כשגם תרגיש את הדברים הנכונים. אם לתת דוגמא כללית אזי לא תציית מפחד החוק (שליטה חיצונית) או מכוח התודעה (זה מה שנכון לעשות) אלא משום שזה הדבר שתרצה באמת לעשות. אורוול מעלה בספר שאלות על מעניינות כמו מהו שלטון ומה מטרותיו? מהו העבר, והאם הוא קבוע או דינאמי? ומדוע קיימת המלחמה? ומנסה לספק תשובה צינית כי, בניגוד לאמונה המקובלת, השלטון הוא המטרה ולא אמצעי להשגת מטרות אחרות, וכי העבר חסר משמעות אובייקטיבית והוא והמלחמה הם רק כלים שלטוניים ציניים ותו לא. יתר על כן, אורוול מציג בספר תמונה פסימית ונבואה כי מה שהיה הוא שיהיה משום שטבע האדם אינו בר שינוי וכי במקרה הטוב אנו יכולים להחליף דיקטטורה אחת באחרת. הספר נכתב ב1949, אחרי מלחמת העולם השנייה, ומבטא את ההלם העצום באירופה מעוצמת ההרס של המלחמה, הפחד מפני השמדת העולם במלחמה הבאה (עקב פיתוח הפצצה האטומית), והחשש העצום מהקמת הגוש המזרחי בהנהגת בריה"מ. במשך שנים השתמשו אבירי הדמוקרטיה בספר כתיאור של זוועות הקומוניזם והפשיזם וככלי לחינוך החברה. כנראה שהם לא קראו את הספר או שהם חוננו בציניות מיוחדת, משום שהספר יוצא בדיוק נגד השימוש בספרות, למשל, ככלי פוליטי-שלטוני וכופר בעצם הלגיטימיות של הכתובים, ובכל מקרה, הביקורת שמובעת בו מתאימה לכל שיטת משטר שקיימת, הן במעשה והם בתיאוריה. תופעות על התאמת העבר להווה הן נחלתו של כל משטר, רדיפה על רקע פוליטי בקנה מידה רחב הייתה גם בגוש המדינות הדמוקרטיות (סנטור מק'ארתי) ויתכן כי יש ממש בטענתו של אובריאן, חבר החוג הפנימי של המפלגה ואיש משטרת המחשבות, כי התורות של המעצמות אולי נראות שונות אולם למעשה הן זהות. ובעצם בטענתו של אורוול כי מדובר בעצם בטבע האנושי ואנשים הם אנשים בכל מקום.
