.

[נוגה 1234]

.

זה סתם. זה בכלל לא חשוב.
שוב מבחנים. ושוב עומס. ושוב פגיעה.
אני הולכת להבריז (רק קצת) לדיאטנית מחר. רק כי אני יותר מידי מפחדת מהשקילה.
במילא אחרי כל פעם שאני יוצאת משם, אפילו שאני ממשיכה לרדת, אבל רק קצת, אני מחליטה לצמצם יותר.
וכבר הגעתי לכמעט באמת רק לחיות על קפה ותה. אבל זה לא מספיק, אני עדיין שמנה.
את מה שאכלתי בבוקר כבר צמצמתי, לעוד סלט, וחייתי ככה איזה שבוע.. עד שבאמת הרגשתי תהשפעה..
וכמעט התעלפתי במקלחת. (ההתעלפות במקלחת קרתה לי כבר כשהייתי קטנה. ורק מהזכרון--חווייה באמת מפחידה.)
ולא ירדתי. לפחות לא מספיק.
והפסיכולוג אמר שאם אני לא אבוא, אפילו שכבר הודעתי לדיאטנית, הוא יגיד לה שזה בגלל הפחד מהשקילה.
שאני צריכה לבוא ולהגיד לה את זה. אבל אני לא רוצה. לא יכולה.
חזרתי לכרוניקה הידועה מראש של לפגוע, בלילה, כשהכל כלכך מציף וקשה. ולקום לעוד יום, עד הלילה לחייך, לעשות, להיות פעילה ומלאת חיים
כשבפנים אני רק רוצה לבכות ולצרוח.
וזה לא חשוב. וזה לא משנה. ואפחד אפילו לא רואה.
(אני מקווה?)
והפסיכולוג הציב תנאי לטיפול, שאפסיק לפגוע. ואני באמת לא יודעת אם אפשר......

 

[התקווה שבתוכי]

טריגר מעלי

אני יכולה להבין את המקום הזה מאוד, אבל מצד שני אני גם יודעת שזה מקום חולה מאוד. הטיפול שאת נמצאת בו מיועד בשבילך, הפסיכולוג והדיאטנית רוצים את טובתך, הם ב״צד שלך״ אל מול המחלה. האנרגיות שאת משקיעה כרגע בלהמשיך ולפגוע בעצמך, להמשיך להלחם במטפלים, יכולה להיות מופנית למלחמה במחלה.
זה כל כך טבעי לפחד להשקל אצלה, אבל בדיוק בגלל זה היא איתך בחדר, היא תעזור לך להתמודד עם הפחד הזה. בטיפול שאני עוברת יש לנו מנטרה, והיא מעצבנת לפעמים, ״להפוך קושי להזדמנות״. כל קושי שנקרה לנו בחיים יכול להפיל אותנו, אבל גם אפשר ללמוד ממנו הרבה ולהבנות מעלה יחד איתו.
קושי זו הזדמנות מצויינת ללמוד עוד דרכי התמודדות חדשות ולראות שהן באמת עוזרות. זו הזדמנות מצויינת ללמוד עוד קצת על עצמנו.

אני מקווה שתחליטי בכל זאת ללכת לדיאטנית ולאפשר לה להיות איתך בקושי.

 

[נוגה 1234]

היי

דבר ראשון, תודה על התגובה....
לא הלכתי לדיאטנית. ברגע האחרון התלבטתי.. והחלטתי שלא. ניסיתי אפילו לתרץ את זה בתירוץ ממש מוצדק, שבימים הקרובים אני צריכה להתמקד רק במוזיקה. ולא בכל השטויות שמסביב.
בפעם הקודמת שהייתי אצלה, וכשהיא רצתה לשקול אותי התחננתי שלא, באמת, אפילו בחצי צחוק כזה ביקשתי "חנינה". אבל זה לא עזר, התשובה הייתה שהיא פשוט צריכה לשקול אותי ושאין מה לעשות. נחרדתי לראות תמשקל. אפילו שירדתי. --לא מספיק.
היום היה איזה משהו בבצפר, התרמות דם. ואיכשהו המשקל שלי הפך לאישיו. שכזה חברה אחת אמרה לי שאנלא יכולה לתרום (לא שאי פעם רציתי) כי אני בתת משקל בלה בלה בלה. ואפילו שאמרתי לה שזה לא נכון, היא לא הסכימה להאמין לי. וזה באמת לא נכון. אני לא בתת משקל.
אני אפעם לא אוכלת בבצפר. ולא חשבתי בכלל ששמים לב. באיזשהו שלב היום, חברה הציעה לי סנדוויץ. ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות, זה הגיע לרמה מצחיקה ממש (או עצובה). וכל מה שחשבתי עליו כל היום רק היה אם רואים, מה, ולמה.
ואני כלכך מקווה שלא.
סליחה על החפירה

 

[התקווה שבתוכי]

נוגה

קראתי כמה וכמה פעמים את מה שכתבת וזה ״נשמע״ לי שאת לא מוכנה באמת לוותר על המחלה. את מחזיקה אותה חזק, מנהלת איתה ממש רומן.
נסי לשאול את עצמך למה את מחליטה לפגוע בעצמך ככה?
והתשובה היא לא ״כי אני רוצה להיות רזה...״ זו התשובה שנמצאת רק על פני השטח.
אני חושבת שאת חייבת לענות לעצמך על זה כדי שהטיפול בו את נמצאת יהיה יעיל. אם את לא מוכנה לוותר על המחלה את מבזבזת את זמנך שם...
מה את מרוויחה מההצמדות הזו למחלה?

 

[חלומותשל אחרים]

היי

קודם כל- שימי לב לחוקי הפורום בבקשה. אסור לציין פה תפריטים וכו'.

בתקופות מבחנים ולחץ לי מאוד עוזר לחשוב על המבחנים- כדי להצליח במבחנים המוח שלך צריך אנרגיה. בשביל זה את צריכה לאכול.
את הרי לא רוצה להיכשל נכון?

 

[נוגה 1234]

מבחנים..

היי,
דבר ראשון, סליחה..
אני בתקופת מבחנים פשוט לא יכולה לאכול. הכל התחיל מזה, מהתקופה של הבגרויות, שפשוט לא הייתי אוכלת ומה שהייתי אוכלת הייתי מקיאה. יש לי חרדת מבחנים, ברמה של אני בטח נראית סתם תינוקת מפגרת, אבל לפני המבחן אני כלכך בלחץ שלא יכולה לאכול כלום, יש למידות מטורפות (לבגרויות היו ממש של איזה 12 שעות. משהו אובססיבי ממש), וכדי שבטוח אנשים יחשבו שאני משוגעת, כאילו שזה לא מספיק, יש הרבה מבחנים שאני פשוט בוכה לפני. ולא משנה שבבגרויות למשל היו כמה שאפילו הוצאתי 100, אני הייתי בטוחה שאני הולכת להכשל.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

נוגה

האנשים האלו כולם רוצים בטובתך.
זה מרגיש עכשיו כאילו הם נגדך, אבל הם לא-
הם נגד החולי שלך, נגד הפגיעה בעצמך, נגד ההרס,
אבל הם לגמרי בעדך- בעד זה שתחיי, שתגדלי, שתצליחי בלימודים, שיהיו לך חיים טובים יותר, בלי שדים בראש, עם בריאות נפשית, עם בריאות פיזית,
בעד זה שיהיה לך עתיד בריא ושפוי, זוגיות טובה, בעד זה שתהיי מספיק בריאה כדי להיות אמא יום אחד.

את יכולה לחשוב על זה ככה?
אנשים שרוצים בשבילך כל כך הרבה טוב, שווה לשתף איתם פעולה, לא?

[ בנוסף, אני מבקשת שתקפידי לסמן טריגרים, וגם שתמנעי מפירוט של מה את אוכלת כמה ולמה. תודה.]

 

[נוגה 1234]

פרפר..

קשה לי לשתף עם זה פעולה.
כי מצד אחד, אני רוצה לחיות, אני רוצה להיות נורמאלית, אני לא רוצה להרוס את עצמי.
אבל מצד שני, אני רוצה לרזות. אני יוצאת מהדיאטנית ורק מצמצמת יותר. מאוכזבת מעצמי שירדתי כלכך מעט.
וכבר יצא לי לדבר על זה עם הפסיכולוג, שזה לא קונטרפונקט (משו ממוזיקה- שתי מנגינות שבנויות על מרווחים)- כי אין כאן איזון והרמוניה, כי הקול השני תמיד מנצח.
אני מתה מפחד שאני הורסת את עצמי. אבל זה קורה רק בלילה. ואז אני עוד יותר חותכת, ועוד יותר שונאת את עצמי.
(וסליחה)

 

[פרפר בתוך אגרוף]

זו לא עבודה קלה

לתת לקול הבריא מקום.
בכולנו יש את שני הקולות, ולהשמיע את הקול הבריא זה דבר קשה,
זה ללכת נגד מה שהחולי מושך אותך אליו.
אבל אפשר לחזק את הקול הזה, בכל מיני דרכים,
ולתת לו יותר מקום.

למשל, כדאי שתנסי לחשוב על מה שאת הולכת להפסיד, על הסכנות,
לא באופן טבעי בלילה, בשעות הקשות והמפחידות
אלא באופן מודע- במהלך היום.
תעשי רשימה כזו, של הדברים שאת הולכת להפסיד אם תמשיכי ככה,
של מה שיקרה, של מה שתאבדי.
כל הדברים שאת לא רוצה להגיע אליהם-
לדוגמא אשפוז.