...

[פרפר בתוך אגרוף]

לא סבל שאת לא יכולה להתגבר עליו

רק הענן העכור של חולי שמרחף איתך כמו צל לכל מקום, זה שהורס לך את היכולת להגשים חלומות קטנים כגדולים, זה שמאפיל על כל כשרון, קשר, יחסים שלך, הדבר הזה שגומר לך את הכוחות להחזיק את חיי היומיום בצורה בה אחרים עושים את זה,

רק הזמזום השקט הזה, שום דבר גדול מדי

את מוכנה לחיות ברמת הסבל הזו, ככה בדיוק, לא יותר, אבל גם לא פחות,
לתמיד?

[אם התשובה היא כן, זה כל כך כל כך עצוב, ולא פייר, אבל לפחות תגידי את זה ואפסיק להשלות את עצמי]

 

[ג ר נ י ו ם]

תמיד ברגעים האלה

אני מרגישה שאת מוותרת עליי, רחליק, וכל כך כל כך עצוב לי.

 

[No longer]

או שאת מוותרת עליה?

 

[ג ר נ י ו ם]

אין לי כוח

אין לי כוח להתמודד עם כל זה

 

[שישמים אחרים]

לא, זה לא אות משמים

זה סימן שהפקס שלהם לא עבד. אולי כבר תיקנו אותו עד עכשיו. (הלוואי, הלוואי שתכנסי לפה מאוחר יותר ותכתבי שתיקנו אותו, ושלחת).

את יודעת במה אני נזכרת, גרניום? באיך פעם שאלו אותך אם את יכולה לענות להודעה של עצמך. את חכמה בצורה יוצאת דופן; אני חושבת שאין שום דבר שאני יכולה לכתוב בתגובה להודעה הזאת שיחדש לך משהו. האנורקסיה שלך - ואת הגדרת אותה כאנורקסיה, כלומר, כהפרעת אכילה - היא מפריעה לך. ה"על כל פנים לא סבל שאני לא יכולה להתגבר עליו" מסגיר אותך, יקרה. את סובלת. האנורקסיה שלך היא לא היא (את יודעת) והיא לא מעריכה אותך על כלום (כי היא לא שם, בנפרד ממך. לא כשאת כותבת הודעות מובסות כאלה) ואת לא חיה איתה בשלום. אולי את לא מכירה חיים בשלום - לזה אני מאמינה ואת זה אני מבינה - אבל הם לא נראים ככה. לגוף הפלאי שלך שמכיל בתוכו את התבונה והרגישות המופלאות שלך יש גבולות אנושיים. אולי עדיין לא הגעת אליהם, אולי את מתחילה כבר לחצות אותם ואף אחד לא יודע (עדיין. זה הכל כאן עדיין, גרניום. הלוואי שלא תגיעי אליהם). ומעבר לגבולות האנושיים, את לא באמת מתייחסת אליו כאל דבר מופלא. לא. את מתעללת בו. בך.

ומה עוד להגיד לך. אני מצטערת שאת מרגישה ככה. אני מצטערת שזאת הודעה מבולבלת; ברור לי שאת יודעת את כל התשובות והתגובות המתאימות הרבה יותר טוב ממני. אולי זאת הודעה מרושעת בכלל, אבל באמת שאני דואגת לך ואוהבת אותך הרבה מעבר לצפוי בהיכרות המצומצמת שלנו, ואני מאוד רוצה שיהיה לך אחרת. בלי הסבל הזה, הקטן, זה שאת יכולה להתגבר עליו אבל הוא שם כל הזמן. מגיע לך כל הזמן אחר.

ובבקשה, תעשי הרבה כדי לעזור לך. זה הזמן.

 

[ג ר נ י ו ם]

תודה, שישמים. זו תקופה מבלבלת עם נורא

מעט תמיכה, ואני פשוט לא יודעת מה לעשות. סליחה, מגיעה לך תשובה רצינית יותר מזו, אבל אני תשושה עכשיו. רציתי שתדעי שקראתי. וש - ת ו ד ה.

 

[lital172]

ממש כואב לי לראות

מה שאת כותבת כאן. את מאכילה את עצמך בשקרים כואבים ונותנת למחלה לרמוס ולהחריב עוד חלקים שבך. זה לא סימן והגיע הזמן להפסיק לברוח. לשלוח עד שיתקבל הפקס.. לא לתת לעצמך להתדרדר שוב לדרך הקשה. יש לך חלומות, להיות אמא. להצליח ולהתקדם.. שימי לך את זה תמיד מול העינים. זה כלכך אפשרי ואלו המתנות הכי יפות של החיים. היא לא נותנת לך כלום חוץ מעצב. גוף רזה והרבה דאגות... וזה בטח לא שווה את זה.. למה כל כל קשה לך לוותר עליה? את מפחדת לא למצוא את עצמך בלעדיה..? רוצה להמשיך לכתוב לך ורוצה שתכתבי עוד ולעזור . שולחת חיבוק חם.. מאמינה בך ובכוחות שלך. תני לבן זוג להחזיק אותך ולכל האנשיך שאוהבים אותך להיות לך לעוגן... שהקול שבתוכך לא צלול וחולה....

 

[No longer]

תעשי שיהיה אחרת

תעשי שיהיה אחרת תעשי שיהיה אחרת תעשי שיהיה אחרת.
אני מפחדת שלא תהיי יותר, גודל האובדן לעולם הוא עצום מדי.
ואנשים מתים מהר משאת חושבת, ונפלאות הגוף הן לא כל כך עצומות, והמגבלות שלו מול עצמו, או מול פנסים מעופפים, או מול כאבי לב למיניהם ולסוגם, מגבילים אותו ויגיע רגע שבו הוא פשוט יקרוס ולא יקום שוב.
ואני לא רוצה להיות עדה לרגע הזה. אז אני חוזרת לעצמי בלופים, כל יום, על המשפט הזה. את לא שומעת אותו, את עוד לא רוצה לשמוע. אבל אני נשבעת שאני חוזרת גם כשאני לא מתקשרת בטוענות טיפשיות למיניהן.
תעשי שיהיה אחרת תעשי שיהיה אחרת תעשי שיהיה אחרת.

 

[ג ר נ י ו ם]

 

[קולדון]

טוב כתבו לך כאן כבר מלא דברים חכמים.

רובם, בעיני, בניגוד לאופן שבו תוקפים בו ריגרסיות של הפרעות אכילה למינהן (ואנורקסיה בפרט)- מאוד בעדינות. אולי מידי בעדינות..

את כותבת דברים.. שאם היית קוראת אותם אצל מישהי שאת יכולה להעריך כאינטליגנטית (כמוך) ומנוסה בהחלמה, ריגרסיות, והפרעות אכילה בכלל (שוב, לפחות כמוך) לדעתי- היית מתעצבנת.

טוב, אולי מתעצבנת זו לא המילה המדוייקת... כל אחד וכמה שהוא יקח אישית דברים על גבי פורום וירטואלי...
אבל... או שאת משקרת לעצמך, או שהפרעות אכילה אכן מוחקות תאים במוח.. כי לא הגיוני שתכתבי את כל הדברים האלו, היית שם כבר! אין לך תחושת דה ז'ה וו מוזרה?
הפרעות אכילה זה חרא!
לא נשמע לך מוכר?
תאמיני לי!!! ואם את מאמינה לי, אז תאספי את עצמך מתוך הכישוף הזה, ותחזרי לפעול על אוטומאט בדרך החוצה מזה.

את עוד צעירה ויש מלא טעם למאבק רציני בכל מה שקרה לך,
אם לא תעשי את הצעד הזה, לא תגיעי לחיים שאפשר לנשום בהם. גם אם זה אומר להלחם עכשיו כמו שאף אחד בחיים שלו לא נלחם, ולהתחיל לנשום רק עוד חמש שנים.

 

[ג ר נ י ו ם]

אענה לכולכן אחר כך

(יום עמוס עמוס עמוס)

אבל רציתי שתדעו שזה בכלל לא מובל בעיני שאני כותבת הודעה אחרי חודשים שלא הייתי כאן, ומקבלת כאלה תגובות אכפתיות ומושקעות ורציניות. תודה... ואשיב מאוחר יותר.

 

[lital172]

שולחת חיבוק חם.

מקווה את מרגישה אהובה כאן ובחיים. זה מרפא ומלטף את הכל.

 

[Kalphana Vera]

|

|

אני מאד אוהבת אותך, וקשה לי לראות אותך ככה אבל אני כל כך מבינה.. ואת יודעת, גם לך מותר. כל עוד את שומרת על עצמך ולא חוצה גבולות רחוקים מידי, גם לך מותר. מותר לך להיות גם חלשה לפעמים. אני יודעת שזה לא הכי "חינוכי" לכתוב לך את זה כאן (ותוהה אם לא היה עדיף לכתוב לך את זה במייל, אבל אני שיכורה מידי בשביל להחליף פלטפורמה בשלב זה), אבל חשוב לי שתדעי שזה מה שאני חושבת.
ותזכרי את ההבטחה שלך כי אולי אלה הכימיקלים בדם שלי, אבל אני תולה בה תקוות גדולות מאוד.
| חיבוק|

 

[קולדון]

ממש התלבטתי אם להגיב או לא..

אבל אני באמת לא מבינה איך אפשר לכתוב הודעה כזו למישהי שאוהבים.
את נותנת לגיטימציה להדרדרות שלה.

שלא תביני אותי לא נכון- לא שהייתי מעדיפה הודעות כאלו בפרטי, כי זה מעניין ורלוונטי ואין קשר לחינוכי או לא...
אבל בעיני הודעה כזו מראה על חולי.

 

[ג ר נ י ו ם]

גם אני התלבטתי

אבל אני יודעת שאני, וחושבת שוורה (גם אם בעל כורחה) מבינה חלקים גדולים ממה שכתוב כאן:

http://jrcc.1202.org.il/template/default.asp?siteID=7&PageId=1623&catId=153&maincat=12

(אולי זה ייתן לך איזו תשובה, גם אם חלקית)
(וגם חשוב לי להגיד שמדובר בתהליך)

 

[פרפר בתוך אגרוף]

גם אני מבינה.

אז מה?
ומה ישתנה עוד שנה ועוד שנתיים?

 

[ג ר נ י ו ם]

טיפול.

 

[Kalphana Vera]

אולי את צודקת, (וזה בטח טריגר)

וההודעה באמת מראה על חולי. לא פוסלת את זה.
בכל אופן, אני חושבת שלנסות להיות חזקה באופן בלתי רגיל במשך כל רגע נתון זה מתכון לאסון. לדעתי להיות חלשה זה הכרח. אף אחד הוא לא סופרמן, אף אחד לא יכול להיות חזק 100% מהזמן. נכון שיש הבדל בין להיות חלשה בצורה של להתפרק בטיפול או מול בן הזוג, לבין להיות חלשה בצורה של לא לאכול או לחתוך לצורך העניין. לא התכוונתי בהכרח לצורה השניה והחולה, למרות שזה אולי נשמע ככה. בכל אופן אני חושבת שלהיות חזקה בכל שניה ורגע זה חולה לא פחות מלהיות חלשה ושבורה, ושזה הכל עניין של איזון. זאת גם הייתה הכוונה שלי.
(אוף, אני מרגישה שאני בכלל לא מצליחה להסביר את עצמי ואני שונאת כשזה קורה)

 

[קולדון]

כן, אני מבינה למה התכוונת.

בכל מקרה- ויש כמובן דברים שבינך לבינה בפרטי ואולי לא עוברים דרך ההודעות בשירשור הספציפי הזה,
ההודעה הראשית מתייחסת לאנורקסיה, ולרצון מסויים לשמר אותה..
להיות חלשה מול אנורקסיה זה אומר- לא לאכול. ודווקא כשקשה- זו לא פעולה מחזקת בשום צורה שהיא. זו גם לא פעולה נייטרלית, אין באמת דרך לעשות הפסקה מהמלחמה הזו בלי לפנות לכיוון השני, בעיני.

הבנתי את זה ממה שכתבת, כי סייגת ב-"...כל עוד את שומרת על עצמך ולא חוצה גבולות רחוקים מידי, גם לך מותר..."
זה גרם לי להבין שאם מתחשק למישהו חולה באנורקסיה לעשות הפסקה מהמאבד ולצורך העניין- לא לאכול מספיק, זה בסדר כל עוד זה "רק" לצמצם ולא לצום לגמרי.

אולי לא הבנתי אותך נכון.... אבל ככה ההודעה שלך עברה לי.
כאילו מותר לעשות הפסקה ממלחמה באנורקסיה, ובעיני- זו לא אופציה בשום מקרה. ובטח לא כעיצה, בכל אופן. הפסקה ממאבק זו התדרדרות ומדרון חלקלק ביותר.

 

[ג ר נ י ו ם]

הסברת מעולה

והלוואי שאוכל להתפרק מדי פעם בלי מיון. הלוואי הלוואי.