12 שנה של חברות נפלאה
נגמרו ביום ראשון בלילה כשנפרדנו מנייטי הכלב האהוב שלנו. נותרו בליבי אין סוף זכרונות טובים ורגעי אהבה נפלאים. בחג השני של פסח 1997 נסענו לטייל בים המלח ופגשנו ביום האחרון של הטיול, משפחה עם גורת לברדור לבנה ומהממת. שאלנו מאיפה היא, וענו לנו שהם לקחו אותה מקרובי משפחה שגרים במושב לבנים שעל שפת הכינרת. הם סיפרו לנו שיש עוד חמש גורות לבנות וזכר שחור אחד. חזרנו בערב מים המלח וסיפרנו לאבא של האיש, שבפרץ ספונטניות אמר, יאללה, בואו ניסע לכינרת וניקח לנו גורת לברדורית לבנה. צילצלנו למשפחה ההיא, קיבלנו אישור להגיע בסביבות 12 בלילה ויצאנו לדרך. אפשר להגיד שהאיש ואני נסענו כל הדרך מים המלח לכינרת, עם עצירה קטנה בת"א בשביל לקחת לנו כלב. אין ספק, אנחנו קצת משוגעים. כשהגענו לבית המשפחה, כולנו נדלקנו על הגור השחור, בכלל שכחנו שבאנו לקחת לברדורית לבנה וחזרנו הביתה בשלוש בבוקר עם גור שחור ומקסים שהיה לו סימן של אביר בקצה הראש. ובגלל הצבע השחור, ובגלל הלילה שבו הוא הצטרף למשפחה שלנו, ובגלל הציור של האביר, קראנו לו נייט. את הדרך הזאת אנחנו זוכרים כ"כ טוב, זוכרים איפה עצרנו כי נייטי רצה להקיא, ואיפה שתינו משהו, ואיך ישבנו באוטו, האיש, אבא של האיש, אחיו ואני. כל פעם שאנחנו נוסעים לצפון אנחנו עוצרים במקום שנייטי הקיא כי זה נורא מצחיק אותנו. ונייטי הגיע לבית של האיש ובחר לישון בנעל שלו, שהייתה מספיק גדולה בשביל להכיל כמעט את כל גופו הקטן. ומאז קרו כ"כ הרבה דברים, ונייטי היה חלק מכל הדברים האלה. הוא היה שם כשהאיש ואני עברנו לגור ביחד וכדי שלא יהיו מריבות הוחלט שנייטי יגור קצת אצל ההורים של האיש וקצת אצלינו וכך היה, עד שאח של האיש נפצע וכל הקלפים נטרפו, ונייטי עבר לגור איתנו, ואיטי הכלבה שלי כבר גרה איתנו, ופתאום הפכנו זוג עם שני כלבים, ואח"כ הצטרפו חתולים, שאחת מהם הייתה זינה האגדית שלי. ונייטי הגיע איתנו לבית החולים המון פעמים כשאח של האיש היה מאושפז, כי זה היה כ"כ חשוב שהוא יהיה שם. נייטי שלנו וגם זינה, נמצאים על ההזמנה לחתונה שלנו, ונייטי ואיטי היו בחתונה שלנו עם סרט על הצוואר ועמדו לצידנו בחופה, והם היו אחת הסיבות העיקריות שבגללן האיש החליט לעשות שינוי מקצוע וללמוד את מה שהוא עושה היום, והם נסעו איתנו לעיר החושך, ונייטי אהב את השלג כ"כ, ושחה בנהר הגדול שחוצה את עיר החושך, וחירבן בפרלמנט של עיר החושך כמה וכמה פעמים (גרנו ממש ליד הפרלמנט וזה היה טיול קבוע שלנו), ונייטי היה שם בימים של אובדן, ובכי, וחוסר, וכל השנים הוא חלק איתנו את המיטה שלנו, ובכל השנים האלה לא היה יום שלא חשבנו עליו, שלא טיפלנו בו, שלא דאגנו לו. כי נייטי הוא נייטי הוא נייטי. והוא גם היה שם כשהילדים נולדו, ויש כ"כ הרבה תמונות שלהם ביחד איתו והוא צרוב בדרך הזאת גם בתודעה שלהם, של הילדים שלנו. לפני פחות מחודש גילינו את המחלה הארורה שבגופו ואת הדלקת הנוראית שפשטה בו. האיש שלי נלחם על חייו של נייטי מלחמת חורמה, יום ולילה, לילה ויום סעדנו אותו, טיפלנו בו, דאגנו לכל תרופה שאפשר רק לחלום עליה, יעוצים עם מומחים בחו"ל, תרופות של בני אדם שאפילו לא קיימות בסל הבריאות, אינפוזיות ומזרקים רצו כאן בבית בלי סוף, הכל, האיש עשה הכל, המחשבה הנוראית שדווקא עם הכלב האהוב שלו, הכלב שבזכותו האיש שלי הוא מה שהוא היום, דווקא אותו לא נצליח להציל, פשוט הרגה אותנו. לפני שבוע בערך היה שיפור ניכר, ונייטי כבר אכל מרצונו, חזר לחייך, ואפילו יצא לטיולים קצרים אבל השיפור הזה היה זמני מאוד, כי אחר כך באה התרסקות מטורפת שהכניעה אותו ואותנו, ואתמול הרדמנו את נייטי בבית, על המזרון שלו, מחובק איתנו. 12 שנה ביחד. ועכשיו הוא קבור ליד העץ החמישי שבשדה הגדול, שזה ליד העץ הרביעי, שלידו קבורה זינה, שזה ליד העץ השלישי, שבו קבורה איטי. ובלילה חלמתי שהוא סוף סוף ישן, והעיניים שלו סגורות, ונוח לו, כי בשבוע האחרון היה לו קשה לעצום עיניים והשרירים שלו לא הצליחו להרפות. קצת הצטערתי שבתוך הקבר שמתי לו פנס שיאיר לו את החושך כי אולי כל מה שהוא צריך עכשיו זה חושך. התעוררתי לפני כחצי שעה כי עצוב לי נורא. ואני מתגעגעת. לא מצליחה לחזור לשון. מחכה לשמוע את כפות הרגליים של נייטי עוברות אחרי מחדר השינה לסלון (בתקווה לקבל איזה נשנוש בחמש בבוקר) אבל יש שקט ואף אחד לא נעמד לידי ולא שם עלי רגל. הכינוי שלי הוא על שמו, ואני לא יודעת כמה אוכל להשאר נייטי בלי נייטי. תודה לנייטי על 12 שנים של חברות, 100% אהבה ומליוני ליקוקים רטובים. וכמה מילים למי שתוהה: הפרופורציות בחיים ברורות לי אבל למרות שבפורום שלנו עוסקים במוות הרבה יותר קשה, אני בכל זאת מרגישה שאני רוצה לכתוב על זה. בגלל כל זה, לא כ"כ בא לי על חיבוקים מנחמים או לבבות שבורים בתגובות כי זה מרגיש לי קצת לא נוח אבל אם למי מכן יש סיפור חיה אהובה חיה או ז"ל, אתן מוזמנות להצטרף אלי כאן לשרשור זכרון.
נגמרו ביום ראשון בלילה כשנפרדנו מנייטי הכלב האהוב שלנו. נותרו בליבי אין סוף זכרונות טובים ורגעי אהבה נפלאים. בחג השני של פסח 1997 נסענו לטייל בים המלח ופגשנו ביום האחרון של הטיול, משפחה עם גורת לברדור לבנה ומהממת. שאלנו מאיפה היא, וענו לנו שהם לקחו אותה מקרובי משפחה שגרים במושב לבנים שעל שפת הכינרת. הם סיפרו לנו שיש עוד חמש גורות לבנות וזכר שחור אחד. חזרנו בערב מים המלח וסיפרנו לאבא של האיש, שבפרץ ספונטניות אמר, יאללה, בואו ניסע לכינרת וניקח לנו גורת לברדורית לבנה. צילצלנו למשפחה ההיא, קיבלנו אישור להגיע בסביבות 12 בלילה ויצאנו לדרך. אפשר להגיד שהאיש ואני נסענו כל הדרך מים המלח לכינרת, עם עצירה קטנה בת"א בשביל לקחת לנו כלב. אין ספק, אנחנו קצת משוגעים. כשהגענו לבית המשפחה, כולנו נדלקנו על הגור השחור, בכלל שכחנו שבאנו לקחת לברדורית לבנה וחזרנו הביתה בשלוש בבוקר עם גור שחור ומקסים שהיה לו סימן של אביר בקצה הראש. ובגלל הצבע השחור, ובגלל הלילה שבו הוא הצטרף למשפחה שלנו, ובגלל הציור של האביר, קראנו לו נייט. את הדרך הזאת אנחנו זוכרים כ"כ טוב, זוכרים איפה עצרנו כי נייטי רצה להקיא, ואיפה שתינו משהו, ואיך ישבנו באוטו, האיש, אבא של האיש, אחיו ואני. כל פעם שאנחנו נוסעים לצפון אנחנו עוצרים במקום שנייטי הקיא כי זה נורא מצחיק אותנו. ונייטי הגיע לבית של האיש ובחר לישון בנעל שלו, שהייתה מספיק גדולה בשביל להכיל כמעט את כל גופו הקטן. ומאז קרו כ"כ הרבה דברים, ונייטי היה חלק מכל הדברים האלה. הוא היה שם כשהאיש ואני עברנו לגור ביחד וכדי שלא יהיו מריבות הוחלט שנייטי יגור קצת אצל ההורים של האיש וקצת אצלינו וכך היה, עד שאח של האיש נפצע וכל הקלפים נטרפו, ונייטי עבר לגור איתנו, ואיטי הכלבה שלי כבר גרה איתנו, ופתאום הפכנו זוג עם שני כלבים, ואח"כ הצטרפו חתולים, שאחת מהם הייתה זינה האגדית שלי. ונייטי הגיע איתנו לבית החולים המון פעמים כשאח של האיש היה מאושפז, כי זה היה כ"כ חשוב שהוא יהיה שם. נייטי שלנו וגם זינה, נמצאים על ההזמנה לחתונה שלנו, ונייטי ואיטי היו בחתונה שלנו עם סרט על הצוואר ועמדו לצידנו בחופה, והם היו אחת הסיבות העיקריות שבגללן האיש החליט לעשות שינוי מקצוע וללמוד את מה שהוא עושה היום, והם נסעו איתנו לעיר החושך, ונייטי אהב את השלג כ"כ, ושחה בנהר הגדול שחוצה את עיר החושך, וחירבן בפרלמנט של עיר החושך כמה וכמה פעמים (גרנו ממש ליד הפרלמנט וזה היה טיול קבוע שלנו), ונייטי היה שם בימים של אובדן, ובכי, וחוסר, וכל השנים הוא חלק איתנו את המיטה שלנו, ובכל השנים האלה לא היה יום שלא חשבנו עליו, שלא טיפלנו בו, שלא דאגנו לו. כי נייטי הוא נייטי הוא נייטי. והוא גם היה שם כשהילדים נולדו, ויש כ"כ הרבה תמונות שלהם ביחד איתו והוא צרוב בדרך הזאת גם בתודעה שלהם, של הילדים שלנו. לפני פחות מחודש גילינו את המחלה הארורה שבגופו ואת הדלקת הנוראית שפשטה בו. האיש שלי נלחם על חייו של נייטי מלחמת חורמה, יום ולילה, לילה ויום סעדנו אותו, טיפלנו בו, דאגנו לכל תרופה שאפשר רק לחלום עליה, יעוצים עם מומחים בחו"ל, תרופות של בני אדם שאפילו לא קיימות בסל הבריאות, אינפוזיות ומזרקים רצו כאן בבית בלי סוף, הכל, האיש עשה הכל, המחשבה הנוראית שדווקא עם הכלב האהוב שלו, הכלב שבזכותו האיש שלי הוא מה שהוא היום, דווקא אותו לא נצליח להציל, פשוט הרגה אותנו. לפני שבוע בערך היה שיפור ניכר, ונייטי כבר אכל מרצונו, חזר לחייך, ואפילו יצא לטיולים קצרים אבל השיפור הזה היה זמני מאוד, כי אחר כך באה התרסקות מטורפת שהכניעה אותו ואותנו, ואתמול הרדמנו את נייטי בבית, על המזרון שלו, מחובק איתנו. 12 שנה ביחד. ועכשיו הוא קבור ליד העץ החמישי שבשדה הגדול, שזה ליד העץ הרביעי, שלידו קבורה זינה, שזה ליד העץ השלישי, שבו קבורה איטי. ובלילה חלמתי שהוא סוף סוף ישן, והעיניים שלו סגורות, ונוח לו, כי בשבוע האחרון היה לו קשה לעצום עיניים והשרירים שלו לא הצליחו להרפות. קצת הצטערתי שבתוך הקבר שמתי לו פנס שיאיר לו את החושך כי אולי כל מה שהוא צריך עכשיו זה חושך. התעוררתי לפני כחצי שעה כי עצוב לי נורא. ואני מתגעגעת. לא מצליחה לחזור לשון. מחכה לשמוע את כפות הרגליים של נייטי עוברות אחרי מחדר השינה לסלון (בתקווה לקבל איזה נשנוש בחמש בבוקר) אבל יש שקט ואף אחד לא נעמד לידי ולא שם עלי רגל. הכינוי שלי הוא על שמו, ואני לא יודעת כמה אוכל להשאר נייטי בלי נייטי. תודה לנייטי על 12 שנים של חברות, 100% אהבה ומליוני ליקוקים רטובים. וכמה מילים למי שתוהה: הפרופורציות בחיים ברורות לי אבל למרות שבפורום שלנו עוסקים במוות הרבה יותר קשה, אני בכל זאת מרגישה שאני רוצה לכתוב על זה. בגלל כל זה, לא כ"כ בא לי על חיבוקים מנחמים או לבבות שבורים בתגובות כי זה מרגיש לי קצת לא נוח אבל אם למי מכן יש סיפור חיה אהובה חיה או ז"ל, אתן מוזמנות להצטרף אלי כאן לשרשור זכרון.
