הכי מצחיק אותי זה לראות שמאלנים מדליקים נרות חנוכה

[evglev1]

לא. רק שושלת המלוכה הסלווקית הייתה יוונית, רוב החיילים הסלווקים ורוב האוכלוסייה הסלווקית היו פרסים.

פרסים או העמים מלבד היהודים שהיו אז באזורי סוריה הגדולה?

 

[SupermanZW]

פרסים או העמים מלבד היהודים שהיו אז באזורי סוריה הגדולה?

הרבה עמים, אבל הקבוצה הגדולה ביותר הייתה פרסים.

 

[ai27]

הרבה עמים, אבל הקבוצה הגדולה ביותר הייתה פרסים.

פשוט כי היו ממש הרבה "פרסים" תחת שלטונם

אבל כשהסלווקים ניסו לשדוד את ערי פרס
הצבא שלהם התפוגג
והפך לצבא ה"פרתי"

 

[SupermanZW]

פשוט כי היו ממש הרבה "פרסים" תחת שלטונם

אבל כשהסלווקים ניסו לשדוד את ערי פרס
הצבא שלהם התפוגג
והפך לצבא ה"פרתי"

בשיא הממלכה הסלווקית היא הגיעה עד שטח שנמצא היום בפקיסטן כולל את כל פרס.

 

[ai27]

בשיא הממלכה הסלווקית היא הגיעה עד שטח שנמצא היום בפקיסטן כולל את כל פרס.

בעיקר כי פרס ומדי היו מרובות שטח, כסף ואוכלוסיה
אבל גם בגלל תהליך איראניזציה - אפילו עירק של היום אימצה את הזהות הפרסית, וכך גם עמים ממזרח ומצפון לפרס.

זו גם הסיבה - שהמרד הפרתי [שאיחד את העמים האיראנים תחת שלטון קבוצת פרשים איראנית] קצץ חצי מהממלכה הסלווקית,
מצב שנשאר [תוך החלפת שושלת - לאימפריה הסאסנית] עד לכיבוש המוסלמי

 

[ai27]

לא. רק שושלת המלוכה הסלווקית הייתה יוונית, רוב החיילים הסלווקים ורוב האוכלוסייה הסלווקית היו פרסים.

שושלת המלוכה
והקצונה הצבאית.
וההנהגה האזרחית

קליאופטרה נחשבה יוצאת דופן מאוד, בזה שהיא טרחה ללמוד את התרבות המקומית במקום למחוק אותה

 

[ai27]

הבורים ועמי הארצות הללו לא מבינים שהדלקת הנרות וכל החג הזה הוא לזכר נצחון המכבים על אבותיהם לדרך, המתיוונים.

נשמע שאתה הבור.

הרי שושלת החשמונאים עצמה - הייתה מתיוונת [עוד לפני הורדוס]
יונתן - אפפוס
יוחנן - הורקנוס
יהודה אריסטו-בולוס
אלכסנדר - ינאי
שלומציון - אלכסנדרה
מתתיהו - אנטיגונוס

וכבר מותו של שמעון בן-מתתיהו - היא בעקבות התבוללות - השיא בתו לאדומי: תלמי בן חבוב.
תמורת ברית שהאדומים השתמשו בה כמלכודת לרציחת בית המלוכה

החשמונאים רצו משהו מאוד פשוט:
אוטונומיה יהודית
שמירה על קדושת בית המקדש
ושמירת מצוות בסיסיות: שבת, כשרות, ומניעת עבודת אלילים
לא משהו חריג בכלל
תרבות יהודית בסיסית [והם התעמתו עם הפרושים - ששמרו על אדיקות]

הדבר החריג הוא - שמישהו החליט להטיל גזרות קיצוניות על עם שלו ורודף שלום ופשרונות
ולהפוך פרה חולבת למקור מרידה בלתי פוסק

 

[marabo]

נשמע שאתה הבור.

הרי שושלת החשמונאים עצמה - הייתה מתיוונת [עוד לפני הורדוס]
יונתן - אפפוס
יוחנן - הורקנוס
יהודה אריסטו-בולוס
אלכסנדר - ינאי
שלומציון - אלכסנדרה
מתתיהו - אנטיגונוס

וכבר מותו של שמעון בן-מתתיהו - היא בעקבות התבוללות - השיא בתו לאדומי: תלמי בן חבוב.
תמורת ברית שהאדומים השתמשו בה כמלכודת לרציחת בית המלוכה

החשמונאים רצו משהו מאוד פשוט:
אוטונומיה יהודית
שמירה על קדושת בית המקדש
ושמירת מצוות בסיסיות: שבת, כשרות, ומניעת עבודת אלילים
לא משהו חריג בכלל
תרבות יהודית בסיסית [והם התעמתו עם הפרושים - ששמרו על אדיקות]

הדבר החריג הוא - שמישהו החליט להטיל גזרות קיצוניות על עם שלו ורודף שלום ופשרונות
ולהפוך פרה חולבת למקור מרידה בלתי פוסק

שמירת שבת זה משהו שבא טוב לשמאלנים?
אפילו תפילין מעצבנים אותם

 

[evglev1]

שמירת שבת זה משהו שבא טוב לשמאלנים?
אפילו תפילין מעצבנים אותם

פשוט היהודים ההדוקים של אז החסידים שמהם יצאו הפרושים לא היו מוכנים לשום תמונות וציורים לא של אנשים ולא של חיות ולכן אפילו הורדוס לא שם ציור שלו על המטבע שהוא טבע, השבת והכשרות באותה תקופה היה הדברים הכי צנועים שהיהודים ביקשו ואילו אנטיוכוס ובהמשך ההלניסטים שגורשו מהערים שהשחמונאים כבשו רצו לגזול מהם גם את זה והיה צריך חוק רומאי של יוליוס קיסר כדי שיסדרו ליהודי עדות בבית משפט שהיא לא בשבת. ואז לא היה חשמל ודלק, לא היה טלוויזיה ומכונית, ושמירת שבת לא הפריע לאף אחד חוץ מאלה שביקשו בכוונה להתגרות ביהודים.

 

[certified.woke]

האמת ההסטורית קצת פחות נשגבת...

החשמונאים הם לא סמל לגבורה ותקווה. הם סמל לרצחנות חולנית​

ילדי ישראל מהללים בחנוכה את שושלת החשמונאים, אך בפועל זו היתה משפחה מסואבת ומדממת שבניה פנו זה נגד זה. הרומאים, שחיסלו אותה, רק גאלו אותה מייסוריה.

אלעזר החורני, בנו של מתתיהו החשמונאי, נמחץ תחת פיל מלחמה. איור מכתב יד צרפתי מהמאה ה-14; צילום: University of Fribourg

עפרי אילני
לעקוב
17 בדצמבר 2025

עברו שמונה שנים מאז שחרור ירושלים והקמת המדינה החשמונאית החדשה. ילדיו של מתתיהו הכהן שלטו כעת ביד רמה ביהודה. שמעון, אחיו של הגיבור יהודה המכבי, ישב על כס המנהיג ושימש גם כהן גדול. הוא הצליח לכבוש את יפו ונהנה מאהדת בני עמו. בחודש שבט, שנת 134 לפני הספירה, הוזמן המנהיג לארוחה חגיגית אצל חתנו, שליט יריחו תלמי בן חבוב, במבצר דגון. לאחר ששמעון ובניו שבעו והשתכרו התנפלו עליהם אנשיו החמושים של המארח שהתחבאו במבצר. הם רצחו את השליט ואת בניו, יהודה ומתתיהו. זה היה קצם של ילדי מתתיהו.

למרבה המזל אחד מבניו של שמעון, יוחנן הורקנוס, ניצל. הוא הצליח להשתלט על המדינה ולגרש את קרוב משפחתו הבוגדני. אלא שיוחנן סיבך את עצמו בסכסוך בין שתי הכיתות היהודיות המשפיעות ביהודה, הפרושים והצדוקים. בתחילה הוא צידד בפרושים, אבל אז נעלב מהם ועבר לצד הצדוקי. הוא לא הסתפק בכך, אלא ביצע טבח אכזרי בחכמי הפרושים. מכיוון שהפרושים היו פופולריים בקרב העם הפך יוחנן למנהיג שנוא. הסכסוך בין הכיתות עתיד להטיל צל גם על הדורות הבאים של השושלת.

מכאן הדברים המשיכו להידרדר. בניו של יוחנן, אריסטובולוס ואנטיגונוס, היו אמורים למשול במשותף, ובתחילה שררה ביניהם חיבה הדדית. אבל ההרמוניה לא התמידה לאורך זמן. אריסטובולוס פיתח יחס פרנואידי כלפי אחיו, ובהזדמנות הראשונה הציב לו מארב וחיסל את אנטיגונוס בעודו צועד במעבר אפל בירושלים. על כל פנים, גם אריסטובולוס לא נהנה משלווה ממושכת. ההיסטוריון יוספוס פלביוס מספר ש"המחשבה על הרצח לא הרפתה ממנו והסעירה את נפשו"; הוא נעשה חולה והקיא דם. הוא מת פחות משנה אחרי שעלה לשלטון.

כתבות קשורות​

• הלקח ממרד החשמונאים הוא שאי אפשר להסתגר בקנאות מפני העולם החיצוני עפרי אילני
• אז כמו היום, מרד החשמונים לא נסב סביב "רוח היהדות", אלא סביב פוליטיקה וכסף אדם רז

תולדות ממלכת החשמונאים הן מסכת המורכבת ממוטיבים חוזרים. אותם שמות, אותם מעשי בגידה, אותם סכסוכים בין צדוקים לפרושים, אותם ריבים משפחתיים מדממים. אירועים כאלה אינם נדירים בשושלות מלכותיות לאורך ההיסטוריה, אבל משפחת חשמונאי היתה קיצונית במיוחד בנטייתה לשפיכות דמים. ממלכת החשמונאים הפכה למדינה לא מתפקדת. זה הגיע לשיא במלחמת החורמה בין המלך הורקנוס השני לאחיו אריסטובולוס השני, שהתגלגלה למלחמת אזרחים עקובה מדם. רק התערבות של כוח חיצוני, האימפריה הרומית, הצליחה להביא לסיומה.

חג החנוכה מציין את טיהור בית המקדש, שחרור ירושלים ועצמאות יהודה. אכן, הצלחה היסטורית נדירה של העם היהודי. אבל מה קרה אחר כך? את ההתרחשויות שאירעו בממלכת החשמונאים המשוחררת לא חוגגים, ורק מעטים זוכרים אותן. ילדי ישראל שרים על הנסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים, אבל משמיטים את הפשעים והעוולות שהם חוללו — בעיקר אחד כלפי השני וכלפי בני עמם.

כפי שטען ההיסטוריון ארנסט רנאן, לצורך עיצובה של זהות לאומית אנחנו נדרשים לזכור אירועים מן העבר, אבל לא פחות מכך — לשכוח פרקים אחרים. כך גם בנוגע לממלכת החשמונאים. אין לנו סיבה לזכור אותה בפירוט רב מדי, כי אין הרבה במה להתגאות. הריבונות היהודית התגלגלה לכדי מרחץ דמים. כאשר המצביא הרומאי פומפיוס כבש את ירושלים, בשנת 63 לפנה"ס, הוא פשוט שם קץ לייסוריה.

אומה כושלת​

אף על פי כן, כדאי להכיר את הסיפור של שושלת החשמונאים. ראשית, כי למרות החזרתיות המייאשת יש בו כמה אפיזודות שיכולות לשמש לקח גם לזמננו. החשמונאים נלחמו זה בזה בנחישות נטולת רסן, ונלחמו גם בערבים. כן, גם לפני אלפיים שנה היו באזורנו ערבים, ומלכי היהודים יצאו נגדם למלחמות חוזרות ונשנות. האיסלאם אמנם עוד לא הומצא, וגם היהדות היתה די שונה מזו שמוכרת לנו, ובכל זאת — כבר אז יהודים וערבים שחטו אלה את אלה. דונלד טראמפ אמר לאחרונה שהסכסוך באזורנו נמשך אלף שנה; במציאות זה קרוב יותר לאלפיים.

מדי פעם החשמונאים כרתו ברית עם מלך ערבי כזה או אחר (הם כונו לרוב חרתת או עבדת) ושיתפו פעולה איתו נגד כוח אחר באזור, או נגד בני עמם. יהודה המכבי חבר לחרתת הראשון; הורקנוס כרת ברית עם חרתת השלישי נגד אחיו אריסטובולוס, וגם הפרושים איימו מדי פעם שיחברו לערבים. סביר להניח שנראה תופעות כאלה גם אצלנו במדינת היהודים המודרנית, במידה שהיא תשרוד לאורך זמן. פרשיות בסגנון קטארגייט עשויות להיות סימן לעתיד.

מדינת החשמונאים היתה קטנה וחלשה מספיק כדי שרוב ההיסטוריונים בני התקופה לא יטרחו להזכיר את קיומה. אם היה להם משהו להגיד על אנשי יהודה, זה שהם מיזנתרופים וקנאים. המאפיין הבולט בתרבות הפוליטית של ממלכת החשמונאים היה העירוב בין הכהונה הדתית לבין הפוליטיקה. משקיפים בני התקופה הביעו השתוממות על התופעה הזאת. ככלל, הדעה הרווחת בחוגים המשכילים של העולם ההלניסטי והרומי היתה שהיהודים הם עם ברברי שלא ראוי למדינה משל עצמו. אם לשפוט לפי קורותיה של המדינה החשמונאית, אפשר להבין מדוע הם חשבו כך. כמעט מהרגע הראשון זו היתה מדינה כושלת, ורק בתקופות קצרות היא זכתה להצלחה. ובכל זאת, לא יהיה זה נכון להגיד שהיהודים לא היו ראויים למדינה משלהם.

מפעם לפעם ישראלים חכמים בעיני עצמם מצקצקים כלפי הפרויקט הלאומי הפלסטיני ומנבאים שהמדינה הפלסטינית תיקלע מיד עם הקמתה לסכסוכי דמים בין פלגים. ייתכן שזה נכון; אבל זאת קצת עזות מצח שהטענה הזאת מושמעת מצדנו — אומה שחוגגת מדי שנה את הקמתה של מדינה כושלת, שאפשר לתמצת את ההיסטוריה שלה כמלחמת אזרחים מתמשכת.

 

[evglev1]

האמת ההסטורית קצת פחות נשגבת...

החשמונאים הם לא סמל לגבורה ותקווה. הם סמל לרצחנות חולנית​

ילדי ישראל מהללים בחנוכה את שושלת החשמונאים, אך בפועל זו היתה משפחה מסואבת ומדממת שבניה פנו זה נגד זה. הרומאים, שחיסלו אותה, רק גאלו אותה מייסוריה.

אלעזר החורני, בנו של מתתיהו החשמונאי, נמחץ תחת פיל מלחמה. איור מכתב יד צרפתי מהמאה ה-14; צילום: University of Fribourg

עפרי אילני
לעקוב
17 בדצמבר 2025

עברו שמונה שנים מאז שחרור ירושלים והקמת המדינה החשמונאית החדשה. ילדיו של מתתיהו הכהן שלטו כעת ביד רמה ביהודה. שמעון, אחיו של הגיבור יהודה המכבי, ישב על כס המנהיג ושימש גם כהן גדול. הוא הצליח לכבוש את יפו ונהנה מאהדת בני עמו. בחודש שבט, שנת 134 לפני הספירה, הוזמן המנהיג לארוחה חגיגית אצל חתנו, שליט יריחו תלמי בן חבוב, במבצר דגון. לאחר ששמעון ובניו שבעו והשתכרו התנפלו עליהם אנשיו החמושים של המארח שהתחבאו במבצר. הם רצחו את השליט ואת בניו, יהודה ומתתיהו. זה היה קצם של ילדי מתתיהו.

למרבה המזל אחד מבניו של שמעון, יוחנן הורקנוס, ניצל. הוא הצליח להשתלט על המדינה ולגרש את קרוב משפחתו הבוגדני. אלא שיוחנן סיבך את עצמו בסכסוך בין שתי הכיתות היהודיות המשפיעות ביהודה, הפרושים והצדוקים. בתחילה הוא צידד בפרושים, אבל אז נעלב מהם ועבר לצד הצדוקי. הוא לא הסתפק בכך, אלא ביצע טבח אכזרי בחכמי הפרושים. מכיוון שהפרושים היו פופולריים בקרב העם הפך יוחנן למנהיג שנוא. הסכסוך בין הכיתות עתיד להטיל צל גם על הדורות הבאים של השושלת.

מכאן הדברים המשיכו להידרדר. בניו של יוחנן, אריסטובולוס ואנטיגונוס, היו אמורים למשול במשותף, ובתחילה שררה ביניהם חיבה הדדית. אבל ההרמוניה לא התמידה לאורך זמן. אריסטובולוס פיתח יחס פרנואידי כלפי אחיו, ובהזדמנות הראשונה הציב לו מארב וחיסל את אנטיגונוס בעודו צועד במעבר אפל בירושלים. על כל פנים, גם אריסטובולוס לא נהנה משלווה ממושכת. ההיסטוריון יוספוס פלביוס מספר ש"המחשבה על הרצח לא הרפתה ממנו והסעירה את נפשו"; הוא נעשה חולה והקיא דם. הוא מת פחות משנה אחרי שעלה לשלטון.

כתבות קשורות​

• הלקח ממרד החשמונאים הוא שאי אפשר להסתגר בקנאות מפני העולם החיצוני עפרי אילני
• אז כמו היום, מרד החשמונים לא נסב סביב "רוח היהדות", אלא סביב פוליטיקה וכסף אדם רז

תולדות ממלכת החשמונאים הן מסכת המורכבת ממוטיבים חוזרים. אותם שמות, אותם מעשי בגידה, אותם סכסוכים בין צדוקים לפרושים, אותם ריבים משפחתיים מדממים. אירועים כאלה אינם נדירים בשושלות מלכותיות לאורך ההיסטוריה, אבל משפחת חשמונאי היתה קיצונית במיוחד בנטייתה לשפיכות דמים. ממלכת החשמונאים הפכה למדינה לא מתפקדת. זה הגיע לשיא במלחמת החורמה בין המלך הורקנוס השני לאחיו אריסטובולוס השני, שהתגלגלה למלחמת אזרחים עקובה מדם. רק התערבות של כוח חיצוני, האימפריה הרומית, הצליחה להביא לסיומה.

חג החנוכה מציין את טיהור בית המקדש, שחרור ירושלים ועצמאות יהודה. אכן, הצלחה היסטורית נדירה של העם היהודי. אבל מה קרה אחר כך? את ההתרחשויות שאירעו בממלכת החשמונאים המשוחררת לא חוגגים, ורק מעטים זוכרים אותן. ילדי ישראל שרים על הנסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים, אבל משמיטים את הפשעים והעוולות שהם חוללו — בעיקר אחד כלפי השני וכלפי בני עמם.

כפי שטען ההיסטוריון ארנסט רנאן, לצורך עיצובה של זהות לאומית אנחנו נדרשים לזכור אירועים מן העבר, אבל לא פחות מכך — לשכוח פרקים אחרים. כך גם בנוגע לממלכת החשמונאים. אין לנו סיבה לזכור אותה בפירוט רב מדי, כי אין הרבה במה להתגאות. הריבונות היהודית התגלגלה לכדי מרחץ דמים. כאשר המצביא הרומאי פומפיוס כבש את ירושלים, בשנת 63 לפנה"ס, הוא פשוט שם קץ לייסוריה.

אומה כושלת​

אף על פי כן, כדאי להכיר את הסיפור של שושלת החשמונאים. ראשית, כי למרות החזרתיות המייאשת יש בו כמה אפיזודות שיכולות לשמש לקח גם לזמננו. החשמונאים נלחמו זה בזה בנחישות נטולת רסן, ונלחמו גם בערבים. כן, גם לפני אלפיים שנה היו באזורנו ערבים, ומלכי היהודים יצאו נגדם למלחמות חוזרות ונשנות. האיסלאם אמנם עוד לא הומצא, וגם היהדות היתה די שונה מזו שמוכרת לנו, ובכל זאת — כבר אז יהודים וערבים שחטו אלה את אלה. דונלד טראמפ אמר לאחרונה שהסכסוך באזורנו נמשך אלף שנה; במציאות זה קרוב יותר לאלפיים.

מדי פעם החשמונאים כרתו ברית עם מלך ערבי כזה או אחר (הם כונו לרוב חרתת או עבדת) ושיתפו פעולה איתו נגד כוח אחר באזור, או נגד בני עמם. יהודה המכבי חבר לחרתת הראשון; הורקנוס כרת ברית עם חרתת השלישי נגד אחיו אריסטובולוס, וגם הפרושים איימו מדי פעם שיחברו לערבים. סביר להניח שנראה תופעות כאלה גם אצלנו במדינת היהודים המודרנית, במידה שהיא תשרוד לאורך זמן. פרשיות בסגנון קטארגייט עשויות להיות סימן לעתיד.

מדינת החשמונאים היתה קטנה וחלשה מספיק כדי שרוב ההיסטוריונים בני התקופה לא יטרחו להזכיר את קיומה. אם היה להם משהו להגיד על אנשי יהודה, זה שהם מיזנתרופים וקנאים. המאפיין הבולט בתרבות הפוליטית של ממלכת החשמונאים היה העירוב בין הכהונה הדתית לבין הפוליטיקה. משקיפים בני התקופה הביעו השתוממות על התופעה הזאת. ככלל, הדעה הרווחת בחוגים המשכילים של העולם ההלניסטי והרומי היתה שהיהודים הם עם ברברי שלא ראוי למדינה משל עצמו. אם לשפוט לפי קורותיה של המדינה החשמונאית, אפשר להבין מדוע הם חשבו כך. כמעט מהרגע הראשון זו היתה מדינה כושלת, ורק בתקופות קצרות היא זכתה להצלחה. ובכל זאת, לא יהיה זה נכון להגיד שהיהודים לא היו ראויים למדינה משלהם.

מפעם לפעם ישראלים חכמים בעיני עצמם מצקצקים כלפי הפרויקט הלאומי הפלסטיני ומנבאים שהמדינה הפלסטינית תיקלע מיד עם הקמתה לסכסוכי דמים בין פלגים. ייתכן שזה נכון; אבל זאת קצת עזות מצח שהטענה הזאת מושמעת מצדנו — אומה שחוגגת מדי שנה את הקמתה של מדינה כושלת, שאפשר לתמצת את ההיסטוריה שלה כמלחמת אזרחים מתמשכת.

אתה ומי שאתה מצטט מבלבלים בתקופת, בחנוכה חוגגים את את מתיתיהו ובניו שנלחמו בגזרות אנטיוכוס ובהמשך יונתן ושמעון היו ראשי האומה, הרצחנות התחילה עם אלכנסדר ינאי לאחר ייסוד ממלכה ולאחר כיבושי יוחנן הורקנוס הראשון. הרצחנות הגדולה הייתה לקראת הכיבוש הרומי. אז אם הדור השלישי והרביעי לא רלוונטי לחנוכה אלא לתשעה באב למרות שאחרי חורבן השושלת בית המקדש המשיך להתקיים תחת הורדוס והנציבים.

 

[ai27]

אתה ומי שאתה מצטט מבלבלים בתקופת, בחנוכה חוגגים את את מתיתיהו ובניו שנלחמו בגזרות אנטיוכוס ובהמשך יונתן ושמעון היו ראשי האומה, הרצחנות התחילה עם אלכנסדר ינאי לאחר ייסוד ממלכה ולאחר כיבושי יוחנן הורקנוס הראשון. הרצחנות הגדולה הייתה לקראת הכיבוש הרומי. אז אם הדור השלישי והרביעי לא רלוונטי לחנוכה אלא לתשעה באב למרות שאחרי חורבן השושלת בית המקדש המשיך להתקיים תחת הורדוס והנציבים.

הפרושים הזהירו את החשמונאים - שהתעקשותם לשמור לעצמם גם את הכהונה וגם את המלוכה - תוביל לשחיתות והרס עצמי
הם התחננו שהם יפרשו מאחד מהם - כדי שהנהגה אחת תתמקד בחיזוק עול מצוות, בזמן שהשניה עוסקת במאבק לאומי
החשמונאים - סרבו
וזה מה שהוביל למפלתם

במקום פיצול השליטה, בין 2 גורמים מאזנים [וכפופים חלקית לסנהדרין כגורם שיפוטי-חקיקתי מונע עריצות]
יהודה - העדיף ברית עם הרומאים
יונתן - העדיף לכרות ברית עם הרומאים וספרטא, ומת כשהוא ניסה לכרות ברית נוספת עם הסלווקים - שרימו אותו ורצחו אותו לאחר החתימה
שמעון [אחרון האחים] העדיף לכרות ברית עם האדומים - שגם הם רימו ורצחו את רוב פליטי משפחת חשמונאי
ובנו יוחנן הורקנוס [כשהוא ובתו של יונתן נותרו האחרונים בשושלת חשמונאי] - בכלל העדיף להכנע ליוונים, ורק נס החזיר אליו את המלוכה

כל אלו יכלו לפצל את המלוכה מהכהונה
בין שפיכות הדמים ועיסוק בפוליטיקה [שמטבעה עשויה להיות מטונפת]
לטהרה מחטאים וקידום ערכי-רוחני

 

[evglev1]

הפרושים הזהירו את החשמונאים - שהתעקשותם לשמור לעצמם גם את הכהונה וגם את המלוכה - תוביל לשחיתות והרס עצמי
הם התחננו שהם יפרשו מאחד מהם - כדי שהנהגה אחת תתמקד בחיזוק עול מצוות, בזמן שהשניה עוסקת במאבק לאומי
החשמונאים - סרבו
וזה מה שהוביל למפלתם

במקום פיצול השליטה, בין 2 גורמים מאזנים [וכפופים חלקית לסנהדרין כגורם שיפוטי-חקיקתי מונע עריצות]
יהודה - העדיף ברית עם הרומאים
יונתן - העדיף לכרות ברית עם הרומאים וספרטא, ומת כשהוא ניסה לכרות ברית נוספת עם הסלווקים - שרימו אותו ורצחו אותו לאחר החתימה
שמעון [אחרון האחים] העדיף לכרות ברית עם האדומים - שגם הם רימו ורצחו את רוב פליטי משפחת חשמונאי
ובנו יוחנן הורקנוס [כשהוא ובתו של יונתן נותרו האחרונים בשושלת חשמונאי] - בכלל העדיף להכנע ליוונים, ורק נס החזיר אליו את המלוכה

כל אלו יכלו לפצל את המלוכה מהכהונה
בין שפיכות הדמים ועיסוק בפוליטיקה [שמטבעה עשויה להיות מטונפת]
לטהרה מחטאים וקידום ערכי-רוחני

אז זה שדרשו מיוחנן הורקנוס הראשון לוותר על הכהונה בטענה שלאור מעשי תלמי הוא הפך לבן של שבויה, היו גרסה מאוחרת יותר, והבקשה הייתה רק להפריד בין הממסד הדתי ולממסד הפוליטי, והתיאור כבן שבויה תואר כדי להצדיק את המעבר של החשמונאים מתמיכה בפרושים לתמיכה בצדוקים?

 

[ai27]

אז זה שדרשו מיוחנן הורקנוס הראשון לוותר על הכהונה בטענה שלאור מעשי תלמי הוא הפך לבן של שבויה, היו גרסה מאוחרת יותר, והבקשה הייתה רק להפריד בין הממסד הדתי ולממסד הפוליטי, והתיאור כבן שבויה תואר כדי להצדיק את המעבר של החשמונאים מתמיכה בפרושים לתמיכה בצדוקים?

הצדוקים היו גם ככה בכיס שלו.
והטענה על בן שבויה הייתה כבושה (הוא דרש מהם לשפוט חבר סנהדרין שטען זאת, וזעם עליהם כשהוא לא הוצא להורג אלא רק הוצלף בפומבי והודח)

אבל זה מסביר את מחיקת "ידיד העם" (זוכה לתמיכת הגירוסיה/כנסת ישראל/סנהדרין) מהטייטל

 

[marabo]

האמת ההסטורית קצת פחות נשגבת...

החשמונאים הם לא סמל לגבורה ותקווה. הם סמל לרצחנות חולנית​

ילדי ישראל מהללים בחנוכה את שושלת החשמונאים, אך בפועל זו היתה משפחה מסואבת ומדממת שבניה פנו זה נגד זה. הרומאים, שחיסלו אותה, רק גאלו אותה מייסוריה.

אלעזר החורני, בנו של מתתיהו החשמונאי, נמחץ תחת פיל מלחמה. איור מכתב יד צרפתי מהמאה ה-14; צילום: University of Fribourg

עפרי אילני
לעקוב
17 בדצמבר 2025

עברו שמונה שנים מאז שחרור ירושלים והקמת המדינה החשמונאית החדשה. ילדיו של מתתיהו הכהן שלטו כעת ביד רמה ביהודה. שמעון, אחיו של הגיבור יהודה המכבי, ישב על כס המנהיג ושימש גם כהן גדול. הוא הצליח לכבוש את יפו ונהנה מאהדת בני עמו. בחודש שבט, שנת 134 לפני הספירה, הוזמן המנהיג לארוחה חגיגית אצל חתנו, שליט יריחו תלמי בן חבוב, במבצר דגון. לאחר ששמעון ובניו שבעו והשתכרו התנפלו עליהם אנשיו החמושים של המארח שהתחבאו במבצר. הם רצחו את השליט ואת בניו, יהודה ומתתיהו. זה היה קצם של ילדי מתתיהו.

למרבה המזל אחד מבניו של שמעון, יוחנן הורקנוס, ניצל. הוא הצליח להשתלט על המדינה ולגרש את קרוב משפחתו הבוגדני. אלא שיוחנן סיבך את עצמו בסכסוך בין שתי הכיתות היהודיות המשפיעות ביהודה, הפרושים והצדוקים. בתחילה הוא צידד בפרושים, אבל אז נעלב מהם ועבר לצד הצדוקי. הוא לא הסתפק בכך, אלא ביצע טבח אכזרי בחכמי הפרושים. מכיוון שהפרושים היו פופולריים בקרב העם הפך יוחנן למנהיג שנוא. הסכסוך בין הכיתות עתיד להטיל צל גם על הדורות הבאים של השושלת.

מכאן הדברים המשיכו להידרדר. בניו של יוחנן, אריסטובולוס ואנטיגונוס, היו אמורים למשול במשותף, ובתחילה שררה ביניהם חיבה הדדית. אבל ההרמוניה לא התמידה לאורך זמן. אריסטובולוס פיתח יחס פרנואידי כלפי אחיו, ובהזדמנות הראשונה הציב לו מארב וחיסל את אנטיגונוס בעודו צועד במעבר אפל בירושלים. על כל פנים, גם אריסטובולוס לא נהנה משלווה ממושכת. ההיסטוריון יוספוס פלביוס מספר ש"המחשבה על הרצח לא הרפתה ממנו והסעירה את נפשו"; הוא נעשה חולה והקיא דם. הוא מת פחות משנה אחרי שעלה לשלטון.

כתבות קשורות​

• הלקח ממרד החשמונאים הוא שאי אפשר להסתגר בקנאות מפני העולם החיצוני עפרי אילני
• אז כמו היום, מרד החשמונים לא נסב סביב "רוח היהדות", אלא סביב פוליטיקה וכסף אדם רז

תולדות ממלכת החשמונאים הן מסכת המורכבת ממוטיבים חוזרים. אותם שמות, אותם מעשי בגידה, אותם סכסוכים בין צדוקים לפרושים, אותם ריבים משפחתיים מדממים. אירועים כאלה אינם נדירים בשושלות מלכותיות לאורך ההיסטוריה, אבל משפחת חשמונאי היתה קיצונית במיוחד בנטייתה לשפיכות דמים. ממלכת החשמונאים הפכה למדינה לא מתפקדת. זה הגיע לשיא במלחמת החורמה בין המלך הורקנוס השני לאחיו אריסטובולוס השני, שהתגלגלה למלחמת אזרחים עקובה מדם. רק התערבות של כוח חיצוני, האימפריה הרומית, הצליחה להביא לסיומה.

חג החנוכה מציין את טיהור בית המקדש, שחרור ירושלים ועצמאות יהודה. אכן, הצלחה היסטורית נדירה של העם היהודי. אבל מה קרה אחר כך? את ההתרחשויות שאירעו בממלכת החשמונאים המשוחררת לא חוגגים, ורק מעטים זוכרים אותן. ילדי ישראל שרים על הנסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים, אבל משמיטים את הפשעים והעוולות שהם חוללו — בעיקר אחד כלפי השני וכלפי בני עמם.

כפי שטען ההיסטוריון ארנסט רנאן, לצורך עיצובה של זהות לאומית אנחנו נדרשים לזכור אירועים מן העבר, אבל לא פחות מכך — לשכוח פרקים אחרים. כך גם בנוגע לממלכת החשמונאים. אין לנו סיבה לזכור אותה בפירוט רב מדי, כי אין הרבה במה להתגאות. הריבונות היהודית התגלגלה לכדי מרחץ דמים. כאשר המצביא הרומאי פומפיוס כבש את ירושלים, בשנת 63 לפנה"ס, הוא פשוט שם קץ לייסוריה.

אומה כושלת​

אף על פי כן, כדאי להכיר את הסיפור של שושלת החשמונאים. ראשית, כי למרות החזרתיות המייאשת יש בו כמה אפיזודות שיכולות לשמש לקח גם לזמננו. החשמונאים נלחמו זה בזה בנחישות נטולת רסן, ונלחמו גם בערבים. כן, גם לפני אלפיים שנה היו באזורנו ערבים, ומלכי היהודים יצאו נגדם למלחמות חוזרות ונשנות. האיסלאם אמנם עוד לא הומצא, וגם היהדות היתה די שונה מזו שמוכרת לנו, ובכל זאת — כבר אז יהודים וערבים שחטו אלה את אלה. דונלד טראמפ אמר לאחרונה שהסכסוך באזורנו נמשך אלף שנה; במציאות זה קרוב יותר לאלפיים.

מדי פעם החשמונאים כרתו ברית עם מלך ערבי כזה או אחר (הם כונו לרוב חרתת או עבדת) ושיתפו פעולה איתו נגד כוח אחר באזור, או נגד בני עמם. יהודה המכבי חבר לחרתת הראשון; הורקנוס כרת ברית עם חרתת השלישי נגד אחיו אריסטובולוס, וגם הפרושים איימו מדי פעם שיחברו לערבים. סביר להניח שנראה תופעות כאלה גם אצלנו במדינת היהודים המודרנית, במידה שהיא תשרוד לאורך זמן. פרשיות בסגנון קטארגייט עשויות להיות סימן לעתיד.

מדינת החשמונאים היתה קטנה וחלשה מספיק כדי שרוב ההיסטוריונים בני התקופה לא יטרחו להזכיר את קיומה. אם היה להם משהו להגיד על אנשי יהודה, זה שהם מיזנתרופים וקנאים. המאפיין הבולט בתרבות הפוליטית של ממלכת החשמונאים היה העירוב בין הכהונה הדתית לבין הפוליטיקה. משקיפים בני התקופה הביעו השתוממות על התופעה הזאת. ככלל, הדעה הרווחת בחוגים המשכילים של העולם ההלניסטי והרומי היתה שהיהודים הם עם ברברי שלא ראוי למדינה משל עצמו. אם לשפוט לפי קורותיה של המדינה החשמונאית, אפשר להבין מדוע הם חשבו כך. כמעט מהרגע הראשון זו היתה מדינה כושלת, ורק בתקופות קצרות היא זכתה להצלחה. ובכל זאת, לא יהיה זה נכון להגיד שהיהודים לא היו ראויים למדינה משלהם.

מפעם לפעם ישראלים חכמים בעיני עצמם מצקצקים כלפי הפרויקט הלאומי הפלסטיני ומנבאים שהמדינה הפלסטינית תיקלע מיד עם הקמתה לסכסוכי דמים בין פלגים. ייתכן שזה נכון; אבל זאת קצת עזות מצח שהטענה הזאת מושמעת מצדנו — אומה שחוגגת מדי שנה את הקמתה של מדינה כושלת, שאפשר לתמצת את ההיסטוריה שלה כמלחמת אזרחים מתמשכת.

תגיד, מה בכלל לשמאלני מומר ומשומד ולחג החנוכה?
זה עניין שלנו היהודים. לכל מקום אתם צריכים לדחוף את האף העקום שלכם ולהסביר לנו למה הוא עקום?

 

[Harrington]

חג החנוכה מציין את טיהור בית המקדש, שחרור ירושלים ועצמאות יהודה. אכן, הצלחה היסטורית נדירה של העם היהודי. אבל מה קרה אחר כך? את ההתרחשויות שאירעו בממלכת החשמונאים המשוחררת לא חוגגים, ורק מעטים זוכרים אותן. ילדי ישראל שרים על הנסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים, אבל משמיטים את הפשעים והעוולות שהם חוללו — בעיקר אחד כלפי השני וכלפי בני עמם.

אכן טעות נפוצה, אולי רשמית. המילים הנכונות יותר הן: 'אשר חולל ה' למכבים' כמובן. אולי נסיון של איזה משורר להפוך משהו אמוני-דתי למשהו לאומי-אזרחי? אולי טעות כתיב היסטורית שהשתרשה? יש דעות שונות בעניין. אבל הגרסה הנכונה ידועה גם אם "ילדי ישראל" אולי חונכו לשיר אחרת. התודה ואזכור האירועים היא לקב"ה על הניסים שעשה לאלו מקרב עם ישראל שקמו להגן על תורתו ועל מורשת עמם.

אנו נמצאים ככל הנראה לקראת תום מלחמה ארוכה במהלכה התגלו לנו גיבורים רבים. חלקם ביום המגה-פיגוע עצמו, שמיני עצרת התשפ"ד, חלקם במהלך המלחמה שבאה בעקבותיה. רבים גיבורינו מספור וחבל ועצוב כל כך שחלקם שילמו במחיר חייהם על אומץ ליבם וגבורתם. לכן אולי דווקא בתקופה זו קשה לקבל את מה שאני עומד לכתוב, כאשר כולנו מכבדים ומוקירים את כל הגיבורים האלו שלנו. אבל בל נשכח וזאת זאת מהות חג החנוכה, התודה היא לה' יתברך ולסיועו במלחמות ישראל, בין אלו שלפני אלפי שנים ומאות שנים במקרים אחרים ובין אלו של תקופתנו. ניסים ונפלאות שעשה ה' למכבים. זאת האמירה. זאת התודה. כל השאר עיוות, בין אם מכוון ובין אם בשגגה.


לגבי שאר הדברים והמסר בכללותו שהכותב מבקש להעביר, אין לי מה להוסיף על מה ש @marabo השיב לך בעניין זה (נדמה לי שכבר הגבתי משהו דומה, אך לא בדקתי כעת ואני סתם מגיב, אולי פעם נוספת, לאחר שנתקלתי בשורה הזאת בתגובתו של מראבו לדבריך).

בהחלט חשוב בעיני לדייק את סיפור חנוכה וההתרחשויות סביבו, כך שהחילוני הממוצע שחוגג משהו כשהוא כלל לא מבין מה בדיוק, יידע טוב יותר במה הוא משקיע ועל מה הוא מחנך את הדורות הבאים. אמנם כמובן שרק בודדים מקרבנו ייקחו את זה לקיצוניות השניה, להאשמה השגרתית של היהודים ונסיון להוציא את אויביהם צדיקים, זכים וטהורים, אבל בס"ה הדיוק חשוב וטוב שכולנו ניזכר בדברים מעת לעת.

אף על פי כן, את חג החנוכה נמשיך לחגוג (לצערך או בכל אופן לצער אותו כותב שמצאת לנכון להביא אלינו) . הוא מסמל את כל הטוב והחשוב בהיסטוריה של עמנו ונותן לנו נקודות מנחות לחיינו כיום, בין אם כאומה ובין אם כפריטים.

מי ייתן וכמו שהמכבים זכו לסייעתא דשמייא במערכותיהם ומדינת ישראל של היום זכתה במלחמת שבעת החזיתות הנוכחית, נזכה גם לעתיד לבוא בכל המערכות שישראל תידרש להן.

 

[evglev1]

אכן טעות נפוצה, אולי רשמית. המילים הנכונות יותר הן: 'אשר חולל ה' למכבים' כמובן. אולי נסיון של איזה משורר להפוך משהו אמוני-דתי למשהו לאומי-אזרחי? אולי טעות כתיב היסטורית שהשתרשה? יש דעות שונות בעניין. אבל הגרסה הנכונה ידועה גם אם "ילדי ישראל" אולי חונכו לשיר אחרת. התודה ואזכור האירועים היא לקב"ה על הניסים שעשה לאלו מקרב עם ישראל שקמו להגן על תורתו ועל מורשת עמם.

אנו נמצאים ככל הנראה לקראת תום מלחמה ארוכה במהלכה התגלו לנו גיבורים רבים. חלקם ביום המגה-פיגוע עצמו, שמיני עצרת התשפ"ד, חלקם במהלך המלחמה שבאה בעקבותיה. רבים גיבורינו מספור וחבל ועצוב כל כך שחלקם שילמו במחיר חייהם על אומץ ליבם וגבורתם. לכן אולי דווקא בתקופה זו קשה לקבל את מה שאני עומד לכתוב, כאשר כולנו מכבדים ומוקירים את כל הגיבורים האלו שלנו. אבל בל נשכח וזאת זאת מהות חג החנוכה, התודה היא לה' יתברך ולסיועו במלחמות ישראל, בין אלו שלפני אלפי שנים ומאות שנים במקרים אחרים ובין אלו של תקופתנו. ניסים ונפלאות שעשה ה' למכבים. זאת האמירה. זאת התודה. כל השאר עיוות, בין אם מכוון ובין אם בשגגה.


לגבי שאר הדברים והמסר בכללותו שהכותב מבקש להעביר, אין לי מה להוסיף על מה ש @marabo השיב לך בעניין זה (נדמה לי שכבר הגבתי משהו דומה, אך לא בדקתי כעת ואני סתם מגיב, אולי פעם נוספת, לאחר שנתקלתי בשורה הזאת בתגובתו של מראבו לדבריך).

בהחלט חשוב בעיני לדייק את סיפור חנוכה וההתרחשויות סביבו, כך שהחילוני הממוצע שחוגג משהו כשהוא כלל לא מבין מה בדיוק, יידע טוב יותר במה הוא משקיע ועל מה הוא מחנך את הדורות הבאים. אמנם כמובן שרק בודדים מקרבנו ייקחו את זה לקיצוניות השניה, להאשמה השגרתית של היהודים ונסיון להוציא את אויביהם צדיקים, זכים וטהורים, אבל בס"ה הדיוק חשוב וטוב שכולנו ניזכר בדברים מעת לעת.

אף על פי כן, את חג החנוכה נמשיך לחגוג (לצערך או בכל אופן לצער אותו כותב שמצאת לנכון להביא אלינו) . הוא מסמל את כל הטוב והחשוב בהיסטוריה של עמנו ונותן לנו נקודות מנחות לחיינו כיום, בין אם כאומה ובין אם כפריטים.

מי ייתן וכמו שהמכבים זכו לסייעתא דשמייא במערכותיהם ומדינת ישראל של היום זכתה במלחמת שבעת החזיתות הנוכחית, נזכה גם לעתיד לבוא בכל המערכות שישראל תידרש להן.

נראה שזאת לא טעות כי בספרי המכבים לא מוזכר ה' וכנראה זאת הסיבה שחז"ל בחרו שלא לכלול אותם בתנ"ך, למרות שגם במגילת אסתר ה' לא מוזכר והיא כן נכנסה לתנ"ך.

 

[Harrington]

נראה שזאת לא טעות כי בספרי המכבים לא מוזכר ה' וכנראה זאת הסיבה שחז"ל בחרו שלא לכלול אותם בתנ"ך, למרות שגם במגילת אסתר ה' לא מוזכר והיא כן נכנסה לתנ"ך.

ביחס למקורות התורניים זאת בוודאי טעות. לא תיתכן על כך מחלוקת. הרי מבחינת היהדות אין חיה כזאת בן אדם שמבצע נס. לא המכבים עם כל הכבוד וההערכה כלפיהם ולא אף בן אנוש אחר. זה פשוט קטגורית לא קיים בדת הזאת. השאלה ביחס לטעות היא כלפי המשורר של המילים הללו, אם הוא טעה, או שאלו ששרים זאת בהמשך טועים. את זה מן הסתם אפשר לבדוק בשניה ושלושת רבעי, אבל לא טרחתי לעשות זאת ולכן ציינתי את האפשרויות למעלה.

 

[SupermanZW]

חוץ מזה, שהיהודים התגרו באנטיוכוס. נכון שגזר גזרות אבל המרד נגדו התחיל לפני הגזרות, הוא התגבר לאחריהן. הסלווקים דווקא היו ידועים בהיותם טולרנטים כלפי עמים ודתות תחת שליטתם. מן הסתם ספרי המכבים לא מספרים איך היהודים התגרו באנטיוכוס.

נסו לחשוב על זה בהיגיון, הוא נתן לירושלים מעמד של פוליס ואפשר לתושביה אוטונומיה לפני שמרדו בו, מה גרם לו "להתהפך" עליהם? אתם חושבים שזה קרה סתם ככה? אז לא, זה לא יכול להיות.

 

[Harrington]

חוץ מזה, שהיהודים התגרו באנטיוכוס. נכון שגזר גזרות אבל המרד נגדו התחיל לפני הגזרות, הוא התגבר לאחריהן. הסלווקים דווקא היו ידועים בהיותם טולרנטים כלפי עמים ודתות תחת שליטתם. מן הסתם ספרי המכבים לא מספרים איך היהודים התגרו באנטיוכוס.

נסו לחשוב על זה בהיגיון, הוא נתן לירושלים מעמד של פוליס ואפשר לתושביה אוטונומיה לפני שמרדו בו, מה גרם לו "להתהפך" עליהם? אתם חושבים שזה קרה סתם ככה? אז לא, זה לא יכול להיות.

בקיצור כפי שכמדומני @marabo כתב בשרשור אחר במילים בודדות, אנטיוכוס בעצם היה בס"ה יווני מסכן שהיהודים הרעים והרשעים התעללו בו, העלילו עליו, ויצאו נגדו למלחמה על לא עוול בכפו.
עלינו להמיר את חג החנוכה ממצב בו אנו חוגגים את מעשי מתיתיהו ובניו, ליום אבל ועצב על פגיעת יהודים רעים ורשעים (ככל הנראה אפילו חובשי כיפות ולובשי ציציות בחוץ רחמנא לצלן, ויש האומרים שאפילו נהגו פתיל תכלת!!!) בחבורת חפים מפשע שמעווולם לא עשתה לנו שום דבר רע.

כעת גם החגיגות ההמוניות של חג (?) החנוכה על-ידי 'חילונים' הגיונית יותר. אם בתחילה סברנו שזה נובע מכך שאותם חוגגים לא לגמרי מבינים את מה הם בדיוק מציינים באמצעות הדלקת נרות וחגיגת חג החנוכה, יתכן שהם בעצם באותה דעה וחוגגים שבסופו של דבר יתכן שדווקא ההתיוונות ניצחה את היהדות. הממ... מסופקני אמנם, אבל בשרשור בו אנחנו 'למדים' שהיהודים היו (כרגיל בעיני גולשים מסוימים) הרעים ואויביהם היו בעצם צדיקי הדור, אפשר להמציא כל שטות מן הסתם .