להפך זה בדיוק מה שאני אמרתי
ובגלל זה בדיוק יצאתי נגד מה שאתה ואחרים אמרו. קרא שוב את ההודעה הקודמת שלי: "כל הדתות הן בסופו של דבר מכלול של פילוסופיות אבסטרקטיות ומערכות סימנים ארציות, אידאולוגיות אליטיסטיות ומערכות פולחן עממיות, וכן הלאה וכן הלאה.
דת היא ישות מאוד מורכבת, ולכן זאת טעות לנסות לסווג אותה בפשטות כדת מונותיאיסטית או אלילית לפי מספר הדמויות השמימיות במיתולוגיה." הצרה היא שאנחנו משתמשים היום במונח "מונותיאיזם" לתיאור של "דתות הספר" (נצרות, יהדות, איסלאם ודתות אחרות שמתבססות בסופו של דבר על התנ"ך היהודי - באקדמיה הן נקראות לפעמים "דתות אברהמיות"), ובמונח "פגאניזם" לתיאור כל הדתות האחרות. סוג של סנוביזם דתי. מה שבאמת מעניין כאן זה שהיהדות, כבר בשלב מאוד מוקדם, הצביעה על עצמה כאמונה באל אחד, בעוד שהיא לא ממש היתה כזאת (התנ"ך מדגים בלי שום ספק אמונה בכוחם של אלים אחרים - אבל לא בתחומי ארץ ישראל, וכמובן שעל-פי הנביאים זה שהאלים האחרים קיימים לא אומר שצריך לסגוד להם
). הציווי המשמעותי יותר ביהדות המקראית היה "לא תעשה לך פסל ומסכה", שלפחות על פי הנרטיב המקראי, היה קיים עוד לפני עשרת הדיברות, החל מהרגע הראשון (כאשר אברהם ניתץ את האלילים). היהדות שמשתקפת במקרא לא האמינה באל מופשט (וגם היום היא לא מאמינה באל מופשט לגמרי - הוא אולי אמורפי ולא גשמי, אבל הוא בהחלט פרסונלי ובעל תכונות אישיות כשל אדם, כאילו בצלמנו ובדמותנו הוא נברא
), אבל בכל זאת היא יצוג של אותו האל בפסלים "מתים". סיפור עגל הזהב בא להראות שאלוהי העברים לא היה מוכן שיסגדו לפסל גם אם מדובר בפסל
שלו. הוא כנראה פשוט לא אהב כפילים ותחליפים.
מאוחר יותר היהדות פיתחה מודעות רבה יותר ל"מונותיאזים", יחודו של האל האחד, אולי עקב ויכוחים מלומדים עם דתות הפנתיאון של העולם ההלניסטי (האלים היוונים, הרומים והמצריים). המונותואיזם היהודי-נוצרי גם פיתח מודעות עצמית אל מול הדואליזם שהיה פופלרי באותה התקופה (דת זרתושטרא, חלק מן הכתות הנוצריות הגנוסטיות, מניכאיזם). בסופו של דבר נוצרה איזושהיא תפיסה מופשטת של האל, שרווחה בעיקר בקרב האינטלקטואלים באותה התקופה - לא בקרב העם הפשוט שהאמין בשדים, כישופים וקדושים. עד העת החדשה, התפיסה המונותואיסטית הטהורה והמופשטת הזאת של הדת התקיימה בעיקר בקרב פילוסופים דתיים (בין אם זה הרמב"ם ביהדות או הסכולסטיקנים בנצרות), שהושפעו מאוד מתפיסות ניאו-פלטוניסטיות (למעשה, המונותיאיזם של אפלטון עצמו היה הרבה יותר טהור מהמונותאיזם של המשנה, שבאה אחריו, וזה בלי שאפלטון מפסיק להאמין באלים היווניים - הם פשוט משניים לאידאה של "הטוב", טון קאלון). אבל אם נחזור לויכוח על היהדות המודרנית - מה שאמרתי מלכתחילה הוא שכמו ברוב הדתות, יש ביהדות של היום רעיונות ורבדים מונותיאיסטים, וגם כאלה שלא. יש קומץ אנשים שדוגלים במונותיאזם רציונליסטי טהור, למשל הדרדעים, אבל הם ללא ספק מיעוט לעומת רוב הזרמים ביהדות שמקבלים סוגים כאלה ואחרים של הוויה מאגית וסוגדים לעיתים קרובות לרבנים שלהם יותר משהם סוגדים לאל המופשט. זה לא בא חלילה בתור ביקורת ליהדות - רוב הדתות הן כאלה. מה שאני בא לומר הוא שמבחינת הפילוסופיה הטהורה שאתה מצטט, שהיא בדרך כלל נחלתן של אליטות תאולוגיות (בעבר והיום), ההינדואיזם הוא אחת הדתות הכי מונותיאיסטיות שיש (מבחינתי פאנתאיזם הוא שכלול של המונותואיזם ומוניזם הוא שכלול של הפאנתאיזם, אבל כמובן שיש כאלה שיתווכחו איתי), אבל בפועל רוב ההינדים מתעניינים יותר בפולחן אלילים מאשר בהבנת המסתורין של הבראהמן.
