צריך לשאול: מהן מילים נרדפות?
זהו אינו מונח בלשני כל כך, בסופו של דבר. ראשית יש לחדד את העובדות: שתי המילים (דקה ורגע) עשויות להתייחס או שבעבר התייחסו ל*משמעות* יחסית קונקרטית של 60 שניות. המילה רגע אינה בשימוש כיום למיטב ידיעתי לציון דקה. עם זאת, קוראים רבים בשפה (לעומת דוברים מעטים יחסית) מכירים שימוש זה מלשון הספרות הישראלית המוקדמת. כך שללא ספק קשה מבחינה זאת להתייחס אליהן כאל מילים נרדפות, שכן אין לנו נקודת זמן שבה הן מתקיימות זו לצד זו בשימוש מקביל של חלק גדול מהדוברים. זה לגבי קביעתך. אכן לא ניתן להתייחס אליהם כמילים נרדפות. אבל לנושא הדיון המקורי -הביטוי הכבול 'עשרה לשמונה', אין לכך כל קשר (מלבד קשר אנקדוטלי של מקור הביטוי). ביטוי כבול הוא ביטוי כבול, והוא יצור שקיים בכל שפה אנושית ובכל שפה מתקיימים לגביו אותם תנאים, עם ווריאציות במידה ובתזמון: רכיביו אינם מתפרקים לעולם על ידי הדוברים ואף לא על ידי הכותבים, גם אם התנאים הלשוניים (הסמנטיים ולבסוף גם הדקדוקיים) שחלו בהווצרותם אינם תקפים עוד, ואף כללים דקדוקיים חדשים שחלים עליהם יחולו על הצירוף כולו בלבד. הביטוי למעשה הופך ליחידה בפני עצמו. כך "בית הספר" (ובלשון עממית: "הבית ספר") אינו בית של ספר, ובלשונם של יהודי המזרח, אאל"ט, "(יום) שבת" שלום ומבורך" (כמו "(חג) חנוכה שמח שיהיה לך"). כלומר, אין בביטוי "עשרה לשמונה" התייחסות ל"רגע" כאל 60 שניות, אלא בסה"כ זכר לכך שבעבר זה היה המצב. אם זה לא מוצא חן בעיניך זה חבל כמובן, אבל זהו בהחלט המצב.
זהו אינו מונח בלשני כל כך, בסופו של דבר. ראשית יש לחדד את העובדות: שתי המילים (דקה ורגע) עשויות להתייחס או שבעבר התייחסו ל*משמעות* יחסית קונקרטית של 60 שניות. המילה רגע אינה בשימוש כיום למיטב ידיעתי לציון דקה. עם זאת, קוראים רבים בשפה (לעומת דוברים מעטים יחסית) מכירים שימוש זה מלשון הספרות הישראלית המוקדמת. כך שללא ספק קשה מבחינה זאת להתייחס אליהן כאל מילים נרדפות, שכן אין לנו נקודת זמן שבה הן מתקיימות זו לצד זו בשימוש מקביל של חלק גדול מהדוברים. זה לגבי קביעתך. אכן לא ניתן להתייחס אליהם כמילים נרדפות. אבל לנושא הדיון המקורי -הביטוי הכבול 'עשרה לשמונה', אין לכך כל קשר (מלבד קשר אנקדוטלי של מקור הביטוי). ביטוי כבול הוא ביטוי כבול, והוא יצור שקיים בכל שפה אנושית ובכל שפה מתקיימים לגביו אותם תנאים, עם ווריאציות במידה ובתזמון: רכיביו אינם מתפרקים לעולם על ידי הדוברים ואף לא על ידי הכותבים, גם אם התנאים הלשוניים (הסמנטיים ולבסוף גם הדקדוקיים) שחלו בהווצרותם אינם תקפים עוד, ואף כללים דקדוקיים חדשים שחלים עליהם יחולו על הצירוף כולו בלבד. הביטוי למעשה הופך ליחידה בפני עצמו. כך "בית הספר" (ובלשון עממית: "הבית ספר") אינו בית של ספר, ובלשונם של יהודי המזרח, אאל"ט, "(יום) שבת" שלום ומבורך" (כמו "(חג) חנוכה שמח שיהיה לך"). כלומר, אין בביטוי "עשרה לשמונה" התייחסות ל"רגע" כאל 60 שניות, אלא בסה"כ זכר לכך שבעבר זה היה המצב. אם זה לא מוצא חן בעיניך זה חבל כמובן, אבל זהו בהחלט המצב.
