תתפללו עלי

[יוני ויינגרטן]

מחזיק לך אצבעות מרחוק ../images/Emo140.gif

 

[א ו ר הירח]

מחזיקה לך אצבעות מקרוב ../images/Emo140.gif

החלמה מהירה .. נשמח אם תתמצאי לך איזה שהוא מקום שיש לו חיבור לעולם הוירטואלי .. החלמה מהירה והמון בהצלחה ..

 

[ספל במחשב של מישו]

../images/Emo39.gif

סחה על הפרחים! תודה! תספל חמאה מודה<

 

[ספל במחשב של מישו]

../images/Emo39.gif

tanx dear >ספל חמאה מודה<

 

[ספל במחשב של מישו]

זה עובד!

מי שלא מאמין, שיגיד. דבר ראשון אני רוצה להתנצל שהלחצתי אתכם (ומוכנה להתעלק על שירשור ההתנצלות של היונה, להוסיף התנצלות לכל מי שאי פעם נפגע ממני (בין בזדון, בין בשגגה ובין בהתנדבות), ולחתום בהתנצלות מראש (קרדיט) למה שעוד בוא יבוא.) האמת, כשראיתי את הבאנר גם אני נלחצתי. אני בסדר. (הכל יחסי תודה!

אז אני לא אספר לכם למה הגעתי לשם (זה לא באמת מעניין), אני אספר לכם מה היה שם. בית חולים. את יודעים. זה איכסה בא' רבתי. אם אתם לא מכירים, אל תנסו, לכו תלעסו זכוכית שבורה במקום. שעתיים וחצי לפני הניתוח (פרוצדורה די פשוטה) האחיות הנחמדות של מחלקת נשים מתחילות להלחיץ אותי: זה עכשיו! מהר! תתלבשי! (אני לבושה) מהר! הם עוד מעט מגיעים לקחת אותך! (מה זה הם?) תכנסי למיטה. יא אללה. איזה קרציות. ולא עוזבות. התפשטי, תלבשתי, (דווקא מגניב. שני חלוקי ניתוח פתוחים, אחד מקדימה, אחד מאחור), עזרתי לאחות הנפלאה לשים עלי את אזיק בית החולים הנושא את המדבקה המודפת שמי, נכנסתי למיטה כמו מישו ממושמע. עכשיו הן עזבו. היה משעמם, והייתי רעבה (בכלל, לא הבנתי איזה חג הם חושבים שהם חוגגים היום שהם מחליטים שאני צריכה לצום. אני לא יכולה להתפקד בלי רמת מינימלית של סוכר בדם. זה אלמנטרי), והזמן עובר מהר כשנהנים. לא נהנתי. אפילו אחי (שנבחר להיות המלווה. למזלי. אמא שלי רצתה לבוא, לא-הו, זה סיפור מספיק עצוב גם ככה, תודה. עכשיו שאני חושבת, זה יכול היה להיות אבא שלי שרצה שאמא שלי תבוא, ככה בשביל להוסיף תענוג, הוא נשמה, אמרתי לו שהוא פולני, הוא אפילו לא נעלב.) שהופך כל מקום למקום נחמד, לא הצליח להתגבר על המקום הזה, רק שלו הייתה אפשרות לקום וללכת. זונֶה. רק בשביל לעצבן מדי פעם הייתה נכנסת איזה אחות לבדוק אם הכל עומד על משכבו בשלום, לחץ דם ולחץ סתם, והולכת. ושקט. בעע. אתם מכירים את ההמצאה המעניינת (שלא לומר גאונית) הנקראת בשם קוביה הונגרית? זה פצצות. זה הכל עניין של חוקיות. רק צריך לראות אותה, או לתת לידים להוביל. אז לא השתגעתי. הייתי משועמת. הספקתי לחשוב על כל מקומות ממכר המזון האפשריים ברדיוס נסיעה של 15 דקות, מה הכי טעים לאכול בתוספת לאיזו שתייה, שילובים וקומבינציות, בתוספת הגדרות לחובבי חידות היגיון שירצו לגלות את ששת הקובמינצות המומלצות מאיזה חנות, ומה המרחק מבית החולים. אם מישהו ממש מעוניין, אני יודעת גם לצייר את טבלת העזר. (וגם יש לי את הפתרון! לשליח שכל תפקידו, החמוד, הוא לעביר מיטות מחדר הניתוח אל המחלקות וההפך, קוראים מקס, כך יתברר לי אחר כך. הוא היה נחמד והכי יעיל מאלה שעד כה פגשנו. גם בחדר ניתוח מחכים מה חשבתם לכם? נו, באמת. התחת שלי כבר התחיל להרגיש חוסר חיבה עקרוני לסדין הפרחוני שמצפים מזרנים במחלקת נשים. בחדר הניתוח הכל אחרת. יש להם שליח משלהם. בעוד הוא דוחף את המיטה במבואות חדר הניתוח אני מנופפת בבריטיות לשלום לעובדי חדר הניתוח, לסיום הוא הביא לי שלוש שמיכות חמות. חמות ממש! או! היה לו מכשיר טלפון נייד בכיס ואוזניה באוזן, זה נראה לי לא פייר, אבל הוא עזר לי בהתארגנות להתעטפות אופטימלית, והיה לי נעים (אל תדאגו, האיש הנחמד בפנים דאג להזכיר לי שחדר ניתוח זה לא מקום לחייך). עברתי למיטת הניתוח, פתאום משום מקום מקיפים אותי חמישה אנשים, מחברים אלי אלקטרודות ועניינים. אישה אחת מאופרת באופן מפתיע (אף פעם לא ראיתי איפור כזה, בטח לא בפרצוף הפוך שמופיע לפתע מול הפנים שלי מאחור), שמיד העירה הערה על כמות האנשים בחדר, איש אחר שלא ממש ברור לי מה הוא עושה (גם הוא מופיע מאחור), המרדים, האיש הנחמד והגבוה שלא אוהב צחוק (מיד החלטתי שאם אי פעם ארצה לאמץ אותו, אקרא לו לורד זום, זה יושב עליו בול), המרדים והרופאה המןתחת (סה"כ חמישה אנשים, אני סופרת את המרדים פעמיים כי הוא הסתובב הרבה והופיע לי כל פעם ממקום אחר). חיברו אותי לכל מיני מכשירים ומחט. מזל שהיו לי סדינים חמים לנשוך, עשיתי צלילים בלתי מזוהים כשכאב, החברה ניסו לנחש מה אני אומרת ושאלו לגבי האיכות, הטקסטורה, והטעם של הסדין (מה אני אגיד לכם, כמו עוף מכובס). המרדים התחיל להתארגן עם ההרדמה, ונתנו לי מסיכת חמצן. הה! במקום שאי אפשר לצחוק בו צריך מסיכות סמים קלים ישירות למוח. אני אומרת: טוב, נו, עוד מעט אשמע את הדולפינים. באותו רגע המרדים (בתפקיד המראה) מחדיר לי סמים כבדים (בתפיק המראה הנוזלית) לחיבור שהכין מראש בגב היד, והם מתחילים להתקדם במרוצה לאורך הזרוע לכיוון המקור: הנה המטריקס מגיע! להתראות בצד השני. לא הספקתי לשמוע את החיוך שלהם וזהו. חושך. התעוררתי בבכי. לא יודעת איפה אני אבל יש נוכחות של שני אנשים, אני שואלת: איפה אני? ובחורה נחמדה ואחות לא נחמדה אומרות שלי שאני בחדר התאוששות. אני יכולה ללכת מכאן? לא! (שיט! שיט! שיט! אני צריכה לחכות שמישהו ישחרר אותי.) אני בוכה לי בשקט להנאתי הסובלת. מישהו מגיע קורא לי מרחוק: הי מטריקס! המרדים החביב שואל אותי מה שלומי? כואב לי, תודה, קיבלתי אופטלגין לדם. למה את בוכה? כי זה עצוב, do you think? כן, אבל יהיה טוב. you bet your Ass! הוא מנגב לי דמעה, והולך. מתברר שהוא זה שמשחרר, חבל שלא ידעתי קודם, לא הייתי נותנת לו ללכת. תוך שימוש במחשבות חיוביות בלבד העלתי את לחץ הדם, כדאי שהמכשירים יראו שאני בסדר, וביקשתי מאחות לקרוא למרדים (איך אומרים מרדים באנגלית? לגמרי ברח לי מהראש), אבל היא נבחה עלי שזה לא עובד ככה, הוא עסוק כרגע, והוא יבוא אחר כך. יופי, את נשמה, תודה. חיכיתי בסבלנות, לא יכולתי שלא לספור את הדקות, מד החלץ מתנפח באדיקות כל חמש דקות, מפריע לי להוציא את העצבים שלי על הלק בציפורנים. כשמקס השליח בא לאסוף אותי נשארתי מחוברת רק לאינפוזיה, מקורבלת מתחת לשמיכה, דומעת בשקט. במחלקת נשים חיכו לי האחיות המתוקות מקודם: ביקשתי ללכת לשירותים, הן הזדעזעו מן התעוזה. את לא קמה! רק עכשיו הגעת! אני אביא סיר נייד, תראי, היא עדיין מתושטשת. ראבק! מה מתושטשת? אני כבר שלושת רבעי שעה שוכבת בחדר התאוששות, אני רעבה, אני עצבנית כי אני רעבה, עשו לי משהו לא נעים באמאמק ואני רוצה להשתין! איך את מדברת? מה זאת אומרת? הרגע אמרתי שאני רעבה. טוב, אני אביא לך סיר. הגיע סיר, התמקמתי מעליו תוך התחשבות רבה בתחת האומלל שלי, וחיכיתי. אחרי כמה זמן האחות באה לקחת את הסיר, אני עדיין ישבת עליו מחכה. טוב, בואי אני אקח אותך לשירותים. מרוב שמחה קפצתי מהמיטה ורציתי לשירותים, האחות מחזיקה לי בזרוע ובאינפוזיה, מנסה להתאים את עצמה לקצב. הקלה. יופי. מתי הולכים? לא כל כך מהר. אחרי עוד שעה של סבל הגיעה הרופא המשחררת. האמת, מהרגע שאחי הביא עם טוסט גבינה ופיטריות בפיתה וצ'יפס (זה לא היה אחד מאופציות שחשבתי עליהן, זאת הייתה הברקה שלו), כבר לא כל כך הייתי לחוצה לצאת, על בטן מלא יש לי קצת יותר סבלנות. הרופאה נתנה לי מכתב שחרור, לא לפני שהשביעה אותי לחזור אם אחת מתופעות הלוואי תחליט להופיע. כן, בטח. תשמעי את רופאה נחמדה. באמת. אבל אני, לכאן, לא חוזרת. לא בהכרה לפחות. וכמו שארלו גת'רי (Arlo Guthry) אומר בשיר הפרידה שלו מן העולם (שיהיה בריא) שיר האופנוע (The Motorcycle Song): אני לא רוצה מלפפון חמוץ, אני רק רוצה לרכוב על האופנוע, אני לא רוצה דיגדוג, אני מעדיף לרכוב על האופנוע, אני לא רוצה לגווע, רק רוצה לרכוב על האופנוע. (I don't want a pickle Just want to ride on my motorsickle And i dont want a tickle Cause i'd rathar ride my motorsickle' And i don't want to die Just want to ride my motorcy...cle) תהיו בריאים! >ספל חמאה מסתכלת על גרמי שמים<

 

[בן הרב]

כמה שזה נשמע לי משונה

נהניתי לקרוא וגם צחקתי איפה שצריך והשתתפתי בצערך היכן שהיה דרוש >>>>>את באמת לא מתכוונת לחזור לשם אם חלילה יהיו תופעות לואי<<<<<<<<<<

 

[Le Fay]

בטח נורא ישמח אותך לדעת שניצלת

בדוחק, כי הייתי רחוקה כחוט השערה מביקור אצלך באחר צהרים זה. אם נגמרים לך הדברים הטובים לנשנש ולעשן, תצעקי, נקפוץ להביא לך משו מהמסעדה של אליס (וואללה את אוצר בלום, הפתעה-על-הפתעה!).

 

[לֵייזֶר פֶּלֶס]

../images/Emo7.gif שוב צוחה ../images/Emo6.gif ושוב בוכקת

ספלית, כיף לראות שחוש ההומור המעוות שלך לא נפגע אבל חוצמזה - באסה. באסה. באסה. ובמילה אחת - באסה!!! <תודה למישו עם המחשב>

 

[ש חף]

היי את,

שולחת ימבה חיבוקים ונשיקות!!!