תשקיעו בבית - במשפחה

[מייקי69]

../images/Emo31.gif../images/Emo31.gif../images/Emo31.gif../images/Emo31.gif

<גם אני יודעת לעשות באצבע> אני מאד אוהבת הכללות. מי זה "אנחנו" שעליו אתה מדבר? "אנחנו מזמן לא עובדים כדי להתפרנס" "אנחנו כן בלהט" אולי אתה בלהט, מאמי. אני בלהט להשאר בחיים ולא לשקוע. אני בלהט שהבן שלי לא יזרק מהבית שלו לרחוב. שיוכל לקבל את החוגים שהוא רוצה / צריך. בגדים, תספורת, טיפול בריאותי. אני לא "בלהט" להחליף מכונית. וגם אם תיתן לי חינם, אני אאלץ לסרב, כי אני לא יכולה להחזיק אותה. היבנת? אז כל אחד איפה שכואב לו! אני לא "לוקחת את ההורות כמובן מעליה" - בטח לא "בלהט הכורח להתפרנס". זאת אני. אני אישית. לא "אנחנו" לא "אתם". אני! ואני תמיד קרובה להתייפח כשמישהו מספר לי שהוא עובד בעבודה שמאפשרת לו לצאת בשעה 14:00 מהמשרד. וכשהבן שלי גורר איזה חבר, מעמיד לי אותו מול הפרצוף, כאילו הביא עד מטעם המדינה (במשפט: המדינה נגד מייקי הפרה האם ) וההוא פוצח בעדות התביעה ומספר לי שאמא שלו העבירה את המחשב הביתה, וככה היא יכולה לבוא מוקדם יותר. ולמה אני לא יעשה את זה גם... כשזה קורה - אז אני מתייפכת. כשבאים וטוענים לכך שאני כמו נמצאת במחול חסר שליטה, או שוכחת ולוקחת את הילד שלי כמובן מאליו - אז זה ממש, אבל ממש ממש ממש - הורג אותי. ועכשיו אני באמת אשתוק. כי עדיף!!!!!!!!!!!

 

[מאמי האחד]

עין צוחקת ועין בוכה.

מה לעשות קראתי את שתי הודעותייך, גם את זו שתחת הכותרת " איזה פאתטיים אנחנו, ראבאק!, וגם את אלו. ואני קצת מבולבל, בין הילד שאבא חזר לו עם שקיעת החמה, לבין הילד שרוצה את אמא בבית עם המחשב. אולי תעשי לי טיפה סדר במחשבה?

 

[מייקי69]

לא כולנו

נמצאים במצב שבו אנחנו יכולים לבחור האם להוריד מ"להט העבודה", ולהשקיע יותר בילד שלנו. לפעמים זה בגלל אילוצים כלכליים, לפעמים מתוך העובדה שגם אנחנו בני אדם וגם לנו יש את המקומות / הרגעים / המהוויים שלנו. הילד תמיד ירצה עוד ועוד - זה תפקידו כילד. אנחנו ניתן כמה שנוכל, כמה שנשתדל, כמה שנקשיב שרוצים לו, כמה שנקשיב שאנחנו יכולים לו. דיינו ! נאום המיסכנות ההורית שלי לא שייך לעניין. הייתי צריכה לשתוק!

 

[מאמי האחד]

אף אחד לא ישתיק אותך, גם לא את בעצמ

הבעת בתגובות נפרדות, את אותה דילמה החוצה אותנו לשניים, את אותה מועקה הסובבת לנו בלב, מחד, האני, ההתפתחות שלי, הילד של אמא שלי או של סבא שלי שגדל - יפה, גם עם נוכחות מיזערית של אביו, הילד התובע שלא יפסיק לעולם לתבוע, ומאידך, המצוקה שלנו כהורים, עוד בשעה הראשונה של הבוקר בעבודה - בטרם "כיסינו" את החלב לכוס הראשונה, האם עשינו די? האם אנחנו לפי הבנתינו מעניקים את המיטב? האם אנחנו לא מתפתחים על חשבון הילדות - שלא תחזור, של ילדינו. האם אנו לא "מקריבים" את בן/בת הזוג בריצה אחר "ההגשמה העצמית" האם? האם? האם? "פלסטיק" העלה נושא. נושא לעיתים כאוב, ולעיתים פחות. וכל אחד מאיתנו עם החשבון העצמי שלו, עם הדילמה הפתורה/לא פתורה. וכבר אמרתי. מחר יהיה זה יום חדש, ובו נשכח הכל ונחזור לשיגרת יומינו. עד שיבוא עוד פלסטיק או אחר, וינער אותנו שוב.

 

[Androginus]

Hash hash - no dispute

You are both reasonable and correct I think you talk about different things The Maiky talks from here forcible necessity to work and the Mami talks uot off his desire to rethink and disconect the guilt fillings from the issue Please take a deep breath and continue Androginus

 

[מייקי69]

כולנו היינו רוצים להיות יכולים....

כמו שהיינו רוצים להיות יכולים לרקוד בלי סוף, לצחוק בלי סוף, להחליף בגדים, להיות לעולם בריאים, צעירים וחסונים... ואהובים. אבל יש מציאות. והמציאות הזו נכונה ולגיטימית עבורנו, באותה מידה שהיא לגיטימית ונכונה עבור ילדינו! אני משתדלת לא להלקות את עצמי יותר מדי, על דברים שאני לא יכולה להשיג. מקבלת את מה שיש, משתדלת לפחות, להוציא ממנו את המיטב. סיפורים כמו הסיפור של פלסטיק (שברח לפינה אחרי ששיחרר אותו. פושע!), לא עושים לי כלום. רק תחושה דביקה של יאכסה-באכסה. לעומת זאת אמירות כמו זו שהתפלקה לחפושית מביאים לי את הג´אננה (ככה כותבים?) תגיד לי שיש לי תחת גדול - לא מזיז לי. תגיד לי שאני אמא שלוקחת כמובן מאליו את ההורות שלה, אני ארגיש צורך להסתער עלייך בציפרניים. וכיוון שלא אסתער (גם אם תעמוד מולי) - אז איבב מן הסתם. אז או שצריך להזהר מה אומרים, או שצריך יותר להזהר מה שומעים. או איך שאני קוראת לזה - "מה קונים". מייקי מיישרת הדורים, ומפסיקה לקנות בזה הרגע !!!

 

[פ י ט ר פן]

אני אגיד לך רק דבר אחד ../images/Emo88.gif

לא ג´אננה כי אם "ג´נאנה" . יש הגורסים "ג´ננה". ויש אלו הבוחרים ב"ג´אנאנה". המהדרין מכל מקום מבכרים את ה"ג´א" עם שני סוכר ו"נענע". זהו... ושלא תעיזי לשתוק ולא להפסיק לקנות נננה לך וננננה לך

 

[פלסטיק]

עדות הפושע שכתב סיפור נמרח...

אתמול הילד שלי שילם לי 200$ והייתי כמעט כל היום איתו - לא הגעתי לפורום

הסיפור היה בשבילי - לא כדי לתת למישהו על הראש. הסיפור (ש"גנבתי", לא כתבתי) בא רק כדי לבחון את עצמי: האם אני מאזן נכון את העדיפויות בחיי? אני מודה שאני לפעמים נותן לנושאים דחופים לדחוק נושאים פחות דחופים אבל יותר חשובים. לפעמים אני נותן לבוס בעבודה להעמיס עלי צרות "דחופות" (ולפעמים אני מעמיס אותן עלי לבד...). בלהט העשיה אני לפעמים שוכח כל מיני דברים חשובים - כמו להיות עם יורש העצר. אז לא שצריך לזרוק את העבודה ובטח לא להרגיש רגשי אשם, הרי אנחנו עובדים גם בשביל הילד, כל הסיפור בא רק כדי לעשות בחינה עצמית מחדש. מי שמרוצה מהמקום בו הוא נמצא - יופי, מי שלא זו הזדמנות לשפר בקיצור: אני לא טוען שאנחנו צריכים להיות עבדים של הילדים שלנו, יש מקום לעבודה ויש מקום גם להגשמה עצמית. אני מעדות אישית יכול להגיד שמאוד היה חסר לי אבא בילדותי....

 

[אחותו של שקספיר]

תולה את הטישו כאן-אבל גם מתאים לשם.

קודם כל אני לא מכירה את "אנחנו" שנית אני לא מכירה פתגמים שלישית "קנינו את ילדינו בכסף או נוחות ולא בחום או משמעות" שמה את הדברים כשני הפכים. כאילו שאי אפשר גם לעבוד וגם לתת לילד חום (ומהי בכלל המשמעות כאן?ואיך היא נדחפה). בכל בחירה אחת, יש הפסד של מה שלא בחרת תמיד. בחרת להשאר יותר בעבודה- הרווחת אולי קידום/ספוק/מקצוענות/כסף/הערכה הפסדת זמן עם הילדים. בחרת להיות בבית איתם- הרווחת את ההויה שלהם, הפסדת דברים אחרים. אין שחור ולבן . יש רק עניין של פרופורציות. של מינון נכון של התמהיל בין ה"אני" "בן הזוג" וה"ילדים". מינון נכון,אמרתי? כן אבל כל אחד עם המינון הנכון של עצמו. לא של "אנחנו קולקטיבי" אגב ,אם אתה מרגיש שאתה מקריב את ילדיך על מזבח כלשהו אל תעשה את זה.

 

[אחותו של שקספיר]

בלוטות בכי , ובלוטות רגשי אשם

בלי להתייפח. עונה. לא אוהבת פואמות כמו שהובאה בראשית השרשור. כמו שלא אוהבת פואמות האומרות"מתי לאחרונה נשקת לאישתך ולקחת אותה לשפת הים לראות את השקיעה עם כוס של יין ושנסון צרפתי(ספשייל בשביל אטיוד). מייד מתעוררות בלוטות רגשי האשם ההתלבטות העצמית על הפרופורציות של החיים ומגיב מנגנון כמעט אוטומטי. "באמת מזמן לא התייחסתי לאישתי/בעלי" "באמת אני חייב/ת להגיע יותר מוקדם הבייתה להיות עם הילד" אבל מה לעשות? אנשים עובדים לא רק מתוך להט כורח להתפרנס. אלא גם מתוך העובדה שאדם לפני שהוא הורה הוא קודם כל אדם עצמאי עם התפתחות אישית, אח"כ גם בן זוג (לפעמים) ואז גם הוא הורה. הורות אינה ביטול של יתר הישויות של אדם בוגר. אינה קודמת בסדרי העדיפויות. היות וכל בוגר, מתלבט יומיומית על המינון האפשרי או הנכון לו, בין חיי משפחה , זוגיות , התפתחות מקצועית, התפתחות אישית, ועוד.. אז אמירות מסוג הפואמה לעיל- לוחצות בדיוק על הבלוטות הנכונות. נטולת (או ממוזערת) רגשי אשמה הוריים או אחרים. אני גם הורה. וגם וגם וגם.... ובטח לא בגלל זה מייקי מתייפחת אבל לא יכולה לראות מתייפחים מביאה מייד ממחטות.

 

[מאמי האחד]

../images/Emo7.gif גמני רוצה טישו......./images/Emo7.gif

אחותי. נכון, לחצו לי על בלוטה כואבת. אף אחד לא "הכריח" אותי להתחתן, ומשהחלטתי להינשא - חלק בלתי נפרד מההסכם ההוא היה "נשיקה - שקיעה - עם או בלי כוס של יין. אף אחד לא "הכריח" אותי להביא ילדים לעולם. ומשהבאתי, חלק בלתי נפרד מהשידוך הוא להעניק להם את המירב והמיטב. פיזי ונפשי. ומה קודם למה? ההתפתחות האישית שלי, או ההתפתחות האישית שלהם? זו בלוטה כואבת. ומותר ואף רצוי מפעם לפעם לערוך מאזן, ולתקן או לשפר את הגראף. נכון, אני חשוב, ההתפתחות שלי חשובה. אבל יש עוד כמה דברים חשובים לא פחות. ויש צורך לאזן. אז תביאי מהר טישו, כי כנראה עד מחר כבר נשכח הכל, והעולם יחזור לשגרת חייו. עם או בלי האישה, עם או בלי הילדים. והמחויבויות להם.

 

[פ י ט ר פן]

על אותו משקל ניתן לאמר שרווקים

לוקחים את החופש ממטלות וטרדות כמובן מאליו ואיני אומר זאת להם. יודעת למה ? כי כל חוויה מחיינו אותה חווים באופן יומיומי הופכת לחלק מהשגרה. זה שהשגרה של אחד היא משהו מאוד מיוחד לשני זהו עניין אחר לחלוטין עם זאת , אסור להלין ובוודאי שלא להטיף (איני אומר שזה מה שעשית ) להורים שהם לוקחים את הורותם כמובנת מאליה. זה רגיש מדי , עדין מדי ולעיתים אף כואב .... גם להורים שבנינו.

 

[Androginus]

Something optimistic

to see , smile and get excited ? isn´t it

 

[ימית2000]

אני מודה!

מודה על הקלות בה נתנו לי ילדיי מודה שאני יכולה לגדל אותם בהנאה שמתאפשר לי להעניק להם בית חם ומוגן שיש להם רווחה חומרית ורוחנית שיש לי את יכולת להיות איתם ולהנות איתם ומהם כי הם בני אדם רגישים, טובי לב חכמים ויפים (הילדים שלי) אני בהחלט יודעת להעריך את אשר לי. ובכל זאת, מידה של ביקורת עצמית, מעולם לא הזיקה לאיש. להיפך, כאן טמונה היכולת לשפר. איזהו חכם? - הלומד מכל אדם (פרקי אבות)

 

[*חתולה*]

והיום, בכלל עוד לפני שקראתי את זה

חיכיתי לו לצעירצ´וק שלי עם העוף בגריל שקניתי כדי לאכול איתו. הריח של העוף הטריף אותי. וחיכיתי וזה היה לי כייף כשהוא אמר: אוי, איזה קניבלים אנחנו אוכלים בידיים. וחייכתי אליו. והיה לי כזה כייף. ומחכה בכיליון עיניים ליום שישי שיגיע הביתה בכורי. ולשבת איתו ומולו ולהתבונן בעיניים ובפנים. כמה אני מתגעגעת כל השבוע. איזה כייף לחכות לשישי שבת כשהוא מגיע. תודה על מה שהעתקת. אני מרשה לעצמי להעתיק ולהעביר זאת גם הלאה