תשפטו אתם

[ליליה והגמדים]

סליחה, אבא מחליף חיתולים ../images/Emo24.gif

 

[kokopeli1]

תשפטו אתם../images/Emo88.gif

האירוע - יומולדת לילדי הגן, גיל 4 בממוצע, כ30 ילדים משתתפים במסיבה. חלק מההורים (ביניהם אני) נשארו במקום. ישבתי בצד ופיטפטתי עם כמה הורים, והילדים מופעלים על ידי ליצנית. המשחק - מנהרה שצריך לעבור דרכה, ואז לחזור ולחכות בסוף התור. נטע שלי לא חזרה לסוף התור אלא בכל פעם "גנבה" תורות והשתחלה מקדימה. אמא אחת, שהיתה כל הזמן ליד הבת שלה, העירה לי שנטע מתגנבת כל הזמן לתחילת התור, ושזה לא בסדר. אמרתי לה ששמתי לב, אבל שאני לא מתערבת כל עוד הילדים לא מגיבים לזה, כל עוד זה לא גורם לריבים ביניהם. בתגובה לתשובתי קיבלתי פרצוף כזה של "איזה מין חינוך האמא הזו נותנת לבת שלה". איך הייתם מגיבים אתם?

 

[אינה של יערה ואלה]

את האמת? הייתי מגיבה.

היינו בדיוק במצב כזה אתמול, במשחקייה/אולם התעמלות (משהו שווה מאוד עם ציוד התעמלות ממוזער לילדים). ילדה אחת עקפה את יערה בעלייה לסולם, יערה נתנה לילדה לעלות אבל אמה של אותה ילדה העירה לה, הילדה ירדה ופינתה את הדרך. הייתי מגיבה באותו אופן אם יערה היתה העוקפת. אבל אני חיה במדינה ששייכת לכתר הבריטי, שבה לתור ולסדר הנכון בו יש ערך מיתולוגי

אני מתלבטת באותו עניין כשיערה (3) לוקחת חפץ ששייך לאחותה בת השנה. לקטנה זה לא ממש משנה כל עוד החפץ לא נלקח ממנה ישירות, לעומת בת השלוש שחוש השייכות שלה מחודד להפליא. האם להגיב ולבקש להחזיר את החפץ? לחכות שהקטנה תגדל, תפתח מודעות לנושא ותגיב בעצמה?

 

[kokopeli1]

אני מאמינה שביחסים בין ילדים בפרט

ובין בני אדם בכלל, יש לתת לדינמיקה לזרום כל עוד היא לא מזיקה. יתכן ודברים מסויימים שמפריעים לנו (בגלל סיבות שונות ומשונות) הם חסרי משמעות עבור אחרים, כמו למשל דוגמת החפץ - כרגע, זה שיערה לוקחת משהו מאחותה, זה ממש חסר משמעות עבור אלה, כל עוד, כמו שכתבת, היא לא חוטפת את זה ממנה ישירות, שאז היא באמת נפגעת ומגיבה, אז גם אני הייתי מגיבה. אבל אם הדבר חסר משמעות עבור אלה, אז למה ליצור "עיניין" שלא קיים בכלל. אותו הדבר לגבי המקרה שתיארתי - אם אחד הילדים (וזה מספיק בהחלט שזה אחד בלבד), היה מגיב בעלבון, כעס...על המצב, הייתי מגיבה בהחלט, אבל כיוון שעבור נטע היה "חשוב" (או שלא במרכאות) שלא לחכות בתור (היא ילדה שמאוד קשה לה להפסיד, להיות אחרונה...ולא שאני לא עובדת איתה על זה בהזדמנויות אחרות), ועבור הילדים האחרים זה היה חסר משמעות, כי עובדה שהמשחק זרם ואף ילד לא שם לב ולא הגיב לזה, אז למה בעצם לעשות מזה ISSUE?

 

[dana3111]

בין אחים, תני להן להסתדר, בטח אם ן

אין מריבה.... בענייני חברה, אני גם בארץ מקפידה שמור יתנהג כיאות (לפי ראות עיניי, כי אולי אני לא מושלמת ובקיאה בכל רזי הנימוס) ליד אנשים, אם כי כאשר יש ילד שידחוף אותו, ויציק לו, ואמו לא תהיה שם להעיר אני אעיר לילד הזה בלי בושה בכלל...כי כמו שאמרת אנחנו היינו פעם אולי בכתר הבריטי, אבל הספקנו לשכוח

 

[צימעס]

בין אחים - בדיוק הגענו לשם

הסברתי שקודם נותנים משהו חלופי, ואחרי שהיא עוזבת את הקודם - אפשר לקחת אותו. הצעתי את זה כחלופה ל"להציע להתחלף" (זה מה שהגדולים מצופים לעשות, ביניהם), משום שהקטנה עוד לא מבינה ולא יכולה לענות. במקביל, אני עושה אותו דבר (רק הבוקר, כשנחטף המזלג שלי, החלפתי אותו במשהו אחר לפני שלקחתי לה אותו (בכח... הוא היה עם אוכל עליו, וזה סיכון שלא רציתי לקחת)). וגם - לפעמים אני נותנת לקטנה צעצוע של הגדולים, והם מוחים. עד היום, הם קיבלו והסכימו ש"אבל את/ה מרשה" (סביר שהקלות קשורה לזה שהם תאומים). אני מקווה שזה לא ישתנה... לשאלתך - הייתי מציעה ליערה להסתכל על אלה, ולראות מה דעתה - אם לא אכפת לה, טוב. אם היא תרצה את החפץ בחזרה - להחזיר. כלומר, לעזור לה לתרגל רגישות גם למסרים לא מילוליים שתכף יבואו.

 

[אמא של ים]

ממש לא שייך לכתר הבריטי ../images/Emo13.gif

גם אני חיה בקהילה בינלאומית (במדינה שאין לה מושג לאן היא שייכת

, אבל הקהילה סביבי היא בינלאומית). הבת שלי הייתה בשנה שעברה בבית ספר בריטי וגם השנה יש לה גננת בריטית. כשאנחנו מגיעות לארץ, אני מקבלת שבחים על ההתנהגות המנומסת שלה וזה תמיד בא יחד עם "טוב בטח, יש לה חינוך בריטי". אבל לדעתי, החינוך שלה הוא קודם כל מהבית (ואתן דוגמא סופר טריוויאלית של להגיד "תודה, בבקשה, סליחה". אני לא אומרת לה להגיד, רק נותנת דוגמא אישית. והיא תמיד, באופן הכי טבעי שאפשר, תגיד תודה כשנותנים לה משהו ובבקשה כשהיא מבקשת. ממש לא עניין של "החינוך הבריטי" שהיא מקבלת, והעניין הזה תמיד מצליח להפתיע בארץ). ולשאלה גופה - אני הייתי מעירה לה. כמובן שבצורה דיסקרטית ולא מעליבה, הייתי קוראת לה אליי ומפנה את תשומת ליבה לכך שההתנהגות שלה פוגעת באחרים, שעומדים ומחכים לתורם. לא חושבת שהייתי אומרת לה לא לעקוף, רק מפנה את תשומת ליבה כאמור. זה היה מספיק. כנ"ל לגבי היחסים בינה לבין אחותה (פער של שלוש שנים). זה עניין של ללמד אותה להיות אמפטית לאחרים, להתחשב בזולת, גם כשהזולת לא ממש מבין..

 

[ליליה והגמדים]

אני חושבת שהייתי מגיבה ישירות לילדה

ילדים רגישים לתגובת הסביבה אליהם, הייתי חוסכת לה את התגובה הזו. ממני, קל לה יותר לקבל. בדיסקרטיות כמובן, לא לאזני כל הגן.

 

[vered4]

בדיוק כמו אותה אמא

כל עוד הילדים בלי הורים מסביב, אז יש דינמיקה בניהם. במקרה הזה, רק חלק מההורים היו וזה משנה את מאזן הכוחות. חוץ מזה, אם הילד שלי עושה משהו שלא מקובל עלי- אני אעיר לו. אני לא אתן לו לחשוב שלפעמים זה בסדר לעשות משהו ולפעמים לא.

 

[סמויה בדרכ]

אני הייתי מגיבה. וגם הגבתי כשקרה

אצלנו מקרה דומה עם אסף. לדעתי תפקיד ההורה כאן הוא להגיד לילד מה מקובל ומה לא. אני יודעת שאצלי שאסף גנב תורות במגלשה התברר בסוף שהוא בכלל לא שם לב שהילדים עומדים ומחכים בתור (הוא היה קצת יותר קטן מהבת שלך). אסף כל כך התלהב מהמגלשה והוא היה עסוק כל הזמן איך הוא יתגלש שוב ושוב ולא ראה את התור. קראתי לו הצידה והסברתי לו והראתי לו את התור של הילדים שכולם מחכים ופתאום הוא הבין. היה לו קצת קשה בהתחלה לחכות בתור אז הייתי צריכה לעזור לו קצת ולהזכיר לו. אחרי כמה חודשים הוא כבר השתלב לבד. לפעמים ילדים לא קוראים נכון את הכלל החברתי ולדעתי הורים צריכים לעזור כאן. וגם רציתי להגיד שהעובדה שילדים לא מגיבים זה לא אומר שהם לא רואים ושזה לא מפריע להם. באותה הזדמנות גם הילדים האחרים שכן עומדים בתור לומדים משהו על האפשרות לגנוב תור וגם הם לומדים איך הסביבה של המבוגרים מגיבה לגניבת תורות.

 

[שחר של עמית]

גם אני הייתי מגיבה כלפי הילד שלי

אם היה נוהג בדרך שמפרה את כללי ההגינות החברתית. אני תופסת את התפקיד שלי כאמא ככולל, בין היתר, את הנחלת כללי התנהגות חברתית מקובלת. זה אומר שאם יש חריגה מכללים אלה (לחטוף צעצוע מהידיים של ילד אחר, להרביץ, ל"גנוב" תור וכו') - אני אעיר לו ואסביר לו כיצד צריך לנהוג. מהצד השני, אני משתדלת לעודד אותו להתנהגות שנתפסת בעיני ראויה. אני לא בטוחה שהמבחן "לחכות עד שזה יפריע למישהו" הוא מבחן טוב ליחסים חברתיים. לא כולם שווים ביכולת שלהם "לקחת", כמו שהם גם לא תמיד שווים ביכולת שלהם "למחות".

 

[ענתש]

אמרת את זה כל כך נכון !!!

תרשי לי להדגיש את המשפט הזה שלך: לא כולם שווים ביכולת שלהם "לקחת", כמו שהם גם לא תמיד שווים ביכולת שלהם "למחות"

 

[maya100]

התגובה הראשונית שלי היתה כמוך

כלומר, כך הייתי נוהגת (אילולא קראתי את השרשור הזה..

) אבל היות וקראתי, אני חושבת שהעלו כאן כמה נקודות שאני מסכימה איתן, כך שאם זה יקרה מעתה והלאה אעיר בעדינות לאביגיל (בצד ולא בנוכחות ילדים/הורים אחרים) שיש תור ושכל הילדים מחכים וגם היא צריכה לנהוג כך).

 

[אלדורית]

בתור אחת שיש לה גם כזאת וגם כזאת

(כלומר אחת שעוקפים אותה ואחת שעוקפת אחרים...) ברור לי גם כמה זה מרגיז לראות ילדים אחרים עוקפים או חומסים ומאידך כמה זה לא נוח ובלתי נעים להעיר הערות לילדה שלך כשהיא "מסתדרת" ואף אחד לא ממש ניזוק. השקלול הוא כזה: בטווח הקצר: אם אני לא אעיר לעוקפת/חומסת שלי, אז יתכן מאוד שמישהו אחר יעשה זאת. לעיתים רחוקות אני אעדיף שמישהו אחר יעיר לבת שלי (אין לי דוגמה כרגע, אבל אני יכולה להניח שמדי פעם ישנה סיטואציה שבה הערה ממישהו אחר תתקבל טוב יותר ותהיה נכונה יותר, אם לי, נניח, אין סיבה להעיר). בד"כ אני אעדיף להעיר לה (בטקט, בדיסקרטיות, ובאופן שמסביר את הסיבה לכך). בתור אמא של אחת שעוקפים/חומסים אותה, אני די קצרת רוח כשהורים אחרים לא ממהרים לעשות זאת מכיון שנראה לי לא הגון ולא הוגן לסייע סיוע שבשתיקה לחזקים לנצל את החלשים מהם. בעיקר זה מעלה לי את הסעיף כשמדובר באלימות פיזית (למרבה הצער, גם במקרים כאלה רבים ההורים הסבורים ש"צריך לתת לילדים להסתדר לבד"). ילדים לא נולדים שווים, ואין שום צדק בגישה כזאת. בטווח הארוך: אחד מתפקידיהם של ההורים הוא לחנך. לעיתים קרובות, בגיל הרך, פירוש הדבר להעיר הערות ולהסביר דברים. חינוך על ידי מתן דוגמה אישית (אני לא עוקפת/חומסת ומכך ילמדו ילדותיי לא לעשות כן) אינו מספיק. במידה מסויימת, הורים שדבקים בגישה פאסיבית כזאת עשויים לעודד התנהגות הפוכה (כיון שהם מניחים לילדיהם להתנהג אליהם כך בתדירות גבוהה). המנעות מהערות משום אי הנוחות הכרוכה בכך (עד ההערה הילדה משחקת בנעימים, וייתכן שההערה שלי מקלקלת לה את מצב הרוח, אפילו אם נאמרה בשיא העדינות, פשוט משום שאני מבקשת ממנה להפסיק לעשות משהו שהיא רוצה) עשויה להעיד על חשש של ההורים מילדתם (אוי אין לי כוח למה שיהיה איתה אחרי זה) וזה דבר לא כל כך בריא שמתנקם בכולם. ילדה שחוששים להעיר לה בגלל התגובה שלה עשויה להפוך לבלתי נסבלת ככל שתגדל (אני לא מדברת על שובבות, אלא על ילדים שמותחים את הגבול של הוריהם הסבלניים לכאורה--אך הנוהגים מתוך חששנות למעשה--עד ש"אין ברירה" וההערות יוצאות מכלל שליטה והופכות לצעקות). אין פירוש הדבר להעיר על כל צעד ושעל, ולגמוז כל סימן לחריגה מהתלם, אבל המנעות מופרזת מהערות (כמו למשל בסיטואציות חברתיות שבהן יש מי שנפגעת מההתנהגות, גם אם אינה מצהירה על כך בבכי רם--את באמת חושבת שילדים אחרים לא שמו לב לעקיפות ולא התבאסו?) נראית לי גישה מוטעית.

 

[רוני של יובל ומאיה]

אני באופן אישי הייתי מעירה לבת שלי

לא אחרי הערת האם ההיא, אלא הרבה לפני... ברגע שהיתה "מתגנבת" לראשונה לראש התור. בלי קשר לאיך הילדים מגיבים, אני חושבת שזה חלק מהמיומנויות החברתיות שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו, וזה חלק מתפקידנו כהורים.

 

[ahuvad1]

תגובה...

אני מסכימה איתך... אם כל הילדים יכולים לחכות לתורם למה שלא נכבד את המושג תור....כגננת אני חושבת שזה מסר שעל ההורים לקחת על עצמם. אותם ילדים שעוקפים רואים אותם אח"כ בהמון סיטואציות עושים לעצמם הנחות...לנו כהורים יש מה ללמד אותם. לפעמים יש לי תחושה שההורים האלה פוחדים להגיב או פוחדים מהתגובה של הילדים שלהם.

 

[עלמה123]

../images/Emo31.gifאני ממש בהלם מהשאלה

רק בישראל ...

 

[צימעס]

תוכלי לפרט? לא הבנתי אותך.

 

[החתולה השחורה]

"יופי" של חינוך. רק כשצועקים

ודופקים על השולחן אפשר לקבל מה שרוצים. לגנוב את התור זה בסדר, כל עוד אף אחד לא מרגיש? הידד רסקולניקוב. (למי שהתגעגע, או לא, חזרתי אחרי הפסקה ארוכה וכפויה)

 

[L i a t D]

../images/Emo45.gif