תשליך
אני לא בטוח מאיפה להתחיל ולמה, אך אנסה.. אני בן 22 עוד כמה ימים, חייל משוחרר כבר כמה חודשים.. אני מרגיש חסר ערך ולא חסר מי שגורם לי להרגיש כך. אני מדבר על המשפחה. המשפחה הרקובה בלשון המעטה שיש לי. נתחיל באבא, פרימיטיב וגאוותן, שחי בתקופת משה רבינו וחש צורך לתקן את העולם ורואה הכל בצורה פסימית מעוררת סלידה. הוא העליון ואין קודם לו, ו/או חכם ומשכיל יותר ממנו. אגו-מניאק נפוח שמת על לשאול שאלות רטוריות חסרות תוכן ומת על עצמו בעיקר. נמשיך לאמא, מרה ועצבנית על שליש עולם, שמצפה ליותר מדיי מהחיים של כולם. אחר כך מגיע אחי הגדול, מנוול אמיתי, אינטרסנט, רשע, ילדותי וטיזר, נשוי לאחת שמצא באיזה פחון, שניהם גרים בבית שלנו עם ילדה בת שנתיים. בעיקר מוציאים תסכולים על אמא שלי, אחד על השנייה - ובעיקר על אחייניתי התמימה.. בנוסף יש גם את אחי הדוס, החוזר בתשובה, רבי נחמן הבבלי, שלא טורח בכל הזדמנות להזכיר לי שאני הומו וקורבן של העולם. סליחה על הביטוי - משפחה מהתחת שאללאיסטור.. ולמה אני כותב את כל זה? כי הגעתי למצב שאני מרשה לעצמי לרחם על עצמי. ואני יודע שאסור. אני יודע שאסור לי לרצות את מה שאין ולחיות עם מה שיש, אבל כמה? בגללם הפכתי מאדם אחד - לאחר. עגמומי, מיזנטרופי, שרוי במצבי רוח משתנים בעליל... ואף אחד לא מבין למה השתניתי. הפסקתי לחלום, להאמין, לקוות... ה``בית`` הזה, במונח הכולל שלו, סוחט ממני את כל החיות שכבר אין לי, מנקז ממני את טיפות המיץ האחרונות.. משגע אותי. לקום בבוקר זה כבר לא להיט.. כמו שכתבתי, אני חייל משוחרר, אך די לא עושה דבר עם עצמי, בעיקר כי אין לי את הכוחות להרים את עצמי. אני די מסוגר כל היום. וכולם מצפים ממני, כולם מתעניינים בזוטרות, שואלים, מעצבנים! מצד אחד, אני אדם חזק, שלא נשבר למוסכמות ולא הולך עם הזרם אף פעם ומהצד השני, אני חלש, חסר ביטחון ואידיוט שרוצח את האופי כל פעם מחדש. כשאני עם חברים אני צריך לעטות את מסיכת הפרפקציוניזם, כי כזה אני, אבל לאט המסיכות שלי נקרעות ומתפוררות. הכל נהיה לי כבר קשה מנשוא.. יהיה מי שיגיד `בכיין, צא לעבוד, צא מהבית!` אבל באמת שאין בי את הכוח והרצון. רע לי ואני כבר לא מתבייש לומר את זה. רע לי ואני מרשה לעצמי להתייפח. אני מפחד שתחושת הבדידות הזו לא תיגמר אף פעם. מתנצל על הקברים שכריתי למי שקרא, אך באמת שהייתי חייב לזרוק את זה לאנשהו..
אני לא בטוח מאיפה להתחיל ולמה, אך אנסה.. אני בן 22 עוד כמה ימים, חייל משוחרר כבר כמה חודשים.. אני מרגיש חסר ערך ולא חסר מי שגורם לי להרגיש כך. אני מדבר על המשפחה. המשפחה הרקובה בלשון המעטה שיש לי. נתחיל באבא, פרימיטיב וגאוותן, שחי בתקופת משה רבינו וחש צורך לתקן את העולם ורואה הכל בצורה פסימית מעוררת סלידה. הוא העליון ואין קודם לו, ו/או חכם ומשכיל יותר ממנו. אגו-מניאק נפוח שמת על לשאול שאלות רטוריות חסרות תוכן ומת על עצמו בעיקר. נמשיך לאמא, מרה ועצבנית על שליש עולם, שמצפה ליותר מדיי מהחיים של כולם. אחר כך מגיע אחי הגדול, מנוול אמיתי, אינטרסנט, רשע, ילדותי וטיזר, נשוי לאחת שמצא באיזה פחון, שניהם גרים בבית שלנו עם ילדה בת שנתיים. בעיקר מוציאים תסכולים על אמא שלי, אחד על השנייה - ובעיקר על אחייניתי התמימה.. בנוסף יש גם את אחי הדוס, החוזר בתשובה, רבי נחמן הבבלי, שלא טורח בכל הזדמנות להזכיר לי שאני הומו וקורבן של העולם. סליחה על הביטוי - משפחה מהתחת שאללאיסטור.. ולמה אני כותב את כל זה? כי הגעתי למצב שאני מרשה לעצמי לרחם על עצמי. ואני יודע שאסור. אני יודע שאסור לי לרצות את מה שאין ולחיות עם מה שיש, אבל כמה? בגללם הפכתי מאדם אחד - לאחר. עגמומי, מיזנטרופי, שרוי במצבי רוח משתנים בעליל... ואף אחד לא מבין למה השתניתי. הפסקתי לחלום, להאמין, לקוות... ה``בית`` הזה, במונח הכולל שלו, סוחט ממני את כל החיות שכבר אין לי, מנקז ממני את טיפות המיץ האחרונות.. משגע אותי. לקום בבוקר זה כבר לא להיט.. כמו שכתבתי, אני חייל משוחרר, אך די לא עושה דבר עם עצמי, בעיקר כי אין לי את הכוחות להרים את עצמי. אני די מסוגר כל היום. וכולם מצפים ממני, כולם מתעניינים בזוטרות, שואלים, מעצבנים! מצד אחד, אני אדם חזק, שלא נשבר למוסכמות ולא הולך עם הזרם אף פעם ומהצד השני, אני חלש, חסר ביטחון ואידיוט שרוצח את האופי כל פעם מחדש. כשאני עם חברים אני צריך לעטות את מסיכת הפרפקציוניזם, כי כזה אני, אבל לאט המסיכות שלי נקרעות ומתפוררות. הכל נהיה לי כבר קשה מנשוא.. יהיה מי שיגיד `בכיין, צא לעבוד, צא מהבית!` אבל באמת שאין בי את הכוח והרצון. רע לי ואני כבר לא מתבייש לומר את זה. רע לי ואני מרשה לעצמי להתייפח. אני מפחד שתחושת הבדידות הזו לא תיגמר אף פעם. מתנצל על הקברים שכריתי למי שקרא, אך באמת שהייתי חייב לזרוק את זה לאנשהו..
../images/Emo99.gif מספר אחד אי פעם לדעתי