תרגיל ראשון
זה אולי ישמע קצת..פלצני. קצת בוטא מדי. קצת קיטשי. קצת ציורי מדי. אבל לא נורא. (גם קצת ארוך מדי..) אשמח לקבל חוות דעת מכל סוג לגבי כל זה. מעולם לא עסקתי במאגיה בעבר, אם כי יש ברשותי מספר קריסטלים. אני אדם רוחני. אני מאוד מודע לעצמי, תמיד מנתח, בודק ובוחן רגשות ומחשבות. סקרן לדעת מניין הם הגיעו, למה הם שם. רק היום עלתה בראשי המחשבה על האפשרות שיש בתוכי שד. בהתחלה חשבתי שכל הפחדים האלו, התחושה הקרה הזו שמשהו איום ונורא הולך לקרות כל רגע, כולם נגרמו בגללי איכשהוא. אך מאז שעלתה בראשי המחשבה שמקור האנרגיה השלילית הזו הוא לא אני, אלא משהו אחר, חשתי פתאום מעין הקלה מוזרה. הבוקר קראתי את "תרגיל 1" במאמר מס' 2 בקטגוריה "קורס בסיסי במאגיה". לפני התרגיל התהלכתי בבית במצב של ריכוז, כנות מוחלטת והתבוננות פנימית. יד ימין היתה מאוגרפת ומונחת על צ'אקרת עמוד השידרה (הנחתי אותה שם בספונטניות, מבלי לשים לב בהתחלה) ויד שמאל היתה על צ'אקרת הבטן, ובתוכה החזקתי קריסטל כחול שאמור לעזור לזרימה הספונטנית. הצעתי לשד לצאת ממני בשלום, אך הוא לא הגיב. במוחי עלתה תמונה של יד גדולה ושחורה המחזיקה בחוזקה את השד, ומכריחה אותו להקשיב לי, בעוד שהוא אינו מסוגל להתחמק ולהיעלם לו בין מעמקי נבכי נשמתי. איימתי עליו שיצא. לאחר מכן החלטתי שכעת אני אבצע את התרגיל. זה התעוד של התרגיל שכתבתי במחברתי לאחר שסיימתי אותו: תיעדתי ממש לפרטים, לא יודע למה, התחשק לי. יום ראשון 8 ליוני, השעה היתה 1:43 פחות או יותר. ביצעתי תרגיל מס' 1. ישבתי על שידת עץ כהה. מימני היתה קטורת בריח קינמון (התבלין האהוב עלי ביותר). יד שמאל עדיין מונחת על צ'אקרת עמוד השידרה, אבל כעת אני אוחז בה קריסטל שחור-אפור עם טבעות לבנות בתוכו שאמור לשאוב אנרגיות שליליות. יד ימין עדיין על צ'אקרת הבטן ואוחזת בקריסטל כחול. עלי יש שרשרת שבסופה יש קריסטל ירוק כל שהוא, שתלוי טיפה מתחת ללב. לא היו לי הרבה מחשבות, דווקא הייתי שקט. זה היה מוזר לאור ה"שיחה" שניהלתי מקודם. אז עוד פעם עלתה בי התמונה של יד שחורה המחזיקה בשד דמוי דרקון סיני דק ואפור, ולא מאפשרת לו להימלט. לאחר מכן עלו מחשבות ודימויים של קרבות. של מלחמה. של תקיפת השד הזה. במחשבותי תפסתי אותו, שברתי אותו, ניסרתי אותו, קרעתי אותו, שיספתי אותו. שמעתי אותו צורח. עיני היו עצומות. ועל הרקע השחור ראיתי עיגולים כחולים מסתובבים בספירלה. ולאחר מכן הופכים למעין מעגלים שזורי שיניים המופנות כלפי המרכז. לאחר התרגיל חשתי עדיין בוער מבפנים. הפחד חסר הבסיס שתמיד ריחף בתוכי וסביבי נדמה שנעלם. אני חש טוב יותר ורענן, יותר רגוע ושליו. אני לא יודע אם באמת הוא יצא ממני או לא. אני לא יודע אם הוא יחזור או לא. אם כן, אני אנקב את מהותו באלף סכינים של תשוקה לחיים בלעדיו. מרחפת בי תחושה שאני אט אט הופך לסביבה בה הוא לא יכול להתקיים יותר. עדיין לפעמים מבצבץ לו זרזיף של פחד חסר בסיס. אבל זה נדמה יותר כהידהוד מאשר לדבר האמיתי. כמו שכשמוציאים משהו שנכנס לך לעין, עדיין נשארים עם התחושה שהוא שם. זהו.
זה אולי ישמע קצת..פלצני. קצת בוטא מדי. קצת קיטשי. קצת ציורי מדי. אבל לא נורא. (גם קצת ארוך מדי..) אשמח לקבל חוות דעת מכל סוג לגבי כל זה. מעולם לא עסקתי במאגיה בעבר, אם כי יש ברשותי מספר קריסטלים. אני אדם רוחני. אני מאוד מודע לעצמי, תמיד מנתח, בודק ובוחן רגשות ומחשבות. סקרן לדעת מניין הם הגיעו, למה הם שם. רק היום עלתה בראשי המחשבה על האפשרות שיש בתוכי שד. בהתחלה חשבתי שכל הפחדים האלו, התחושה הקרה הזו שמשהו איום ונורא הולך לקרות כל רגע, כולם נגרמו בגללי איכשהוא. אך מאז שעלתה בראשי המחשבה שמקור האנרגיה השלילית הזו הוא לא אני, אלא משהו אחר, חשתי פתאום מעין הקלה מוזרה. הבוקר קראתי את "תרגיל 1" במאמר מס' 2 בקטגוריה "קורס בסיסי במאגיה". לפני התרגיל התהלכתי בבית במצב של ריכוז, כנות מוחלטת והתבוננות פנימית. יד ימין היתה מאוגרפת ומונחת על צ'אקרת עמוד השידרה (הנחתי אותה שם בספונטניות, מבלי לשים לב בהתחלה) ויד שמאל היתה על צ'אקרת הבטן, ובתוכה החזקתי קריסטל כחול שאמור לעזור לזרימה הספונטנית. הצעתי לשד לצאת ממני בשלום, אך הוא לא הגיב. במוחי עלתה תמונה של יד גדולה ושחורה המחזיקה בחוזקה את השד, ומכריחה אותו להקשיב לי, בעוד שהוא אינו מסוגל להתחמק ולהיעלם לו בין מעמקי נבכי נשמתי. איימתי עליו שיצא. לאחר מכן החלטתי שכעת אני אבצע את התרגיל. זה התעוד של התרגיל שכתבתי במחברתי לאחר שסיימתי אותו: תיעדתי ממש לפרטים, לא יודע למה, התחשק לי. יום ראשון 8 ליוני, השעה היתה 1:43 פחות או יותר. ביצעתי תרגיל מס' 1. ישבתי על שידת עץ כהה. מימני היתה קטורת בריח קינמון (התבלין האהוב עלי ביותר). יד שמאל עדיין מונחת על צ'אקרת עמוד השידרה, אבל כעת אני אוחז בה קריסטל שחור-אפור עם טבעות לבנות בתוכו שאמור לשאוב אנרגיות שליליות. יד ימין עדיין על צ'אקרת הבטן ואוחזת בקריסטל כחול. עלי יש שרשרת שבסופה יש קריסטל ירוק כל שהוא, שתלוי טיפה מתחת ללב. לא היו לי הרבה מחשבות, דווקא הייתי שקט. זה היה מוזר לאור ה"שיחה" שניהלתי מקודם. אז עוד פעם עלתה בי התמונה של יד שחורה המחזיקה בשד דמוי דרקון סיני דק ואפור, ולא מאפשרת לו להימלט. לאחר מכן עלו מחשבות ודימויים של קרבות. של מלחמה. של תקיפת השד הזה. במחשבותי תפסתי אותו, שברתי אותו, ניסרתי אותו, קרעתי אותו, שיספתי אותו. שמעתי אותו צורח. עיני היו עצומות. ועל הרקע השחור ראיתי עיגולים כחולים מסתובבים בספירלה. ולאחר מכן הופכים למעין מעגלים שזורי שיניים המופנות כלפי המרכז. לאחר התרגיל חשתי עדיין בוער מבפנים. הפחד חסר הבסיס שתמיד ריחף בתוכי וסביבי נדמה שנעלם. אני חש טוב יותר ורענן, יותר רגוע ושליו. אני לא יודע אם באמת הוא יצא ממני או לא. אני לא יודע אם הוא יחזור או לא. אם כן, אני אנקב את מהותו באלף סכינים של תשוקה לחיים בלעדיו. מרחפת בי תחושה שאני אט אט הופך לסביבה בה הוא לא יכול להתקיים יותר. עדיין לפעמים מבצבץ לו זרזיף של פחד חסר בסיס. אבל זה נדמה יותר כהידהוד מאשר לדבר האמיתי. כמו שכשמוציאים משהו שנכנס לך לעין, עדיין נשארים עם התחושה שהוא שם. זהו.