אני אנסה את כוחי
הנה משהו שהשתעשעתי בו מזמן, בהשראת קטע מוזיקלי (שלמען האמת, אני בספק אם יוצרו התכוון למשהו אפילו קרוב למה שעלה לי בראש כששמעתי אותו). אף פעם לא העליתי את זה לכתב עד עכשיו, אבל זה בעיקר בגלל שחיכיתי להזדמנות לכלול את זה בסיפור הרבה יותר ארוך. מיותר לומר שזה לא יצא לפועל, בעיקר בשל "מחסום סופרים" וקוצר זמן. אבל הנה הזדמנות לפתח רק את הרעיון הבסיסי, אז למה לא? זה קצת ארוך, אז זה יהיה בשני חלקים, אבל יש לקרוא אותם ברצף. ------------------------------------------ "אריאל!" הזעקה פילחה את אויר הלילה הקר. נדמה היה שהכל השתתק לשמע הכאב והצער שליוו את שמה. "אריאל.... לא...." "זו.... זו היתה תאונה.... היא... היא לא היתה אמורה להיות כאן.... א..אני לא התכוונתי..." "אריאל? אריאל, התעוררי.... בבקשה!" קולו נסדק, משתנה בין תחינה לאל לבין יבבת יגון. בזרועותיו החזיק את גופה הרפוי, שערה הארוך נוגע קלות באדמה הרטובה, ראשה נח על זרועו, ופניה שלוות כמו שלא היו מזה זמן רב. זרועותיה היו אסופות על בטנה, רגליה שמוטות על הקרקע. "אני... אני לא ראיתי אותה! היא קפצה משום מקום! א.. אני חשבתי... אתה.. היית אמור..." "אריאל..." הוא אמר בלחישה הפעם, כאילו מנסה להעיר אותה מבלי להעיר אותה ממש. "אריאל..." ידיו מסלקות שערות תועות מפניה, הפנים שכל-כך אהב. "אריאל... בבקשה, קומי..." "הכל בגללך! אם לא היית מתעקש להשאר, אולי היא היתה שוכחת ממך וכל זה לא היה קורה!" קולו של רון התגבר מעט הפעם, הכעס החל תופס את מקומם של הצער והבלבול. אחיזתו ברובה ה"רמינגטון" התהדקה לאט. בן שמע את ההבדל. אזניו זעו מעט למשמע השינוי, אבל הוא המשיך ללטף את פניה של אריאל, מחכה, מקווה לתגובה. "אני לא עודדתי אותה, אתה יודע שניסיתי לשמור מרחק". "לשמור מרחק? אני הזהרתי אותך שאתה צריך לעזוב את העיר! אם היית מקשיב לי זה לא היה קורה!" ידו נכנסה לנרתיק שלמתניו, מחפשת. "זה לא היה קורה אם לא היית מנסה להרוג אותי!" בן סובב את ראשו הסתובב בפתאומיות, עיניו מתמקדות בראשו של רון, שפתו העליונה רוטטת בזעם עצור. רון ראה את המבט הזה בעבר, וידו קפאה בתוך הנרתיק, אצבעותיו סגורות על החפצים הקרים. אבל בן לא שם לב הפעם. מבטו חזר כמעט מיד לאריאל. "תני לי סימן, אריאל. תני לי סימן". הוא החל להשכיבה על הקרקע בעדינות, בכוונתו לנסות את כוחו בעזרה ראשונה. אבל רון פירש את פעולתו אחרת. ידו שלפה במהירות את זוג הקליעים שחיפש, ובמיומנות שנרכשה על-פני שנים טען את הרובה בהרף-עין. הפעם בן לא יכל להתעלם מהקליק שהשמיע הרובה. "מה אתה עושה, רון?" שאל בן, בעודו מתרומם ומסתובב לאט. "מה שהייתי צריך לעשות מזמן, מפלצת! בגללך אריאל מתה, ואני אדאג שלא תוכל לפגוע עוד באיש!" ידיו אחזו בנשק במיומנות שבן הכיר וכיבד. גם אם לא העריך את רון בתחומים אחרים, בן ידע שרון יודע להשתמש ברובה שלו בעיניים עצומות. "לא אני יריתי בה, רון. והיא עוד לא מתה, היא עוד נושמת" הוא החל מתקרב בצעדי תינוק לכיוון רון, ידיו מורמות לאמצע הגוף, מקבילות לקרקע, במה שבן קיווה יתפרש כמחווה רגועה ומרגיעה. "תפסיק את השטות הזו, ותעזור לי לטפל בה". רון הרים את הנשק לכתפו, הקנה מופנה לליבו של בן. "אתה סתם מנסה למשוך זמן. היא לא יכולה לשרוד פגיעה כזו, אני יודע". בן ורון עמדו כעת זה מול זה, במרחק צעדים בודדים. "עכשיו, רד על ברכיך. אני אעשה את זה מהיר, אני מבטיח". בן בחן את רון. הזמן זחל, כמעט עצר מלכת. הוא שמע את נשימתה הרדודה של אריאל, הוא שמע את פעימותיו של ליבה, חלשות ומתונות. הוא חשב ששמע גם את הדם זורם בעצלתיים בעורקיה, ומתנקז לאיטו לאדמה דרך הפצע הפעור. מולו עמד רון, והקנה של הרובה מופנה אליו. הוא ראה את החור השחור שבישר רעות עבורו. הוא ראה את חזהו של רון מתנפח ומתכווץ במהירות יחד עם קול נשימתו המהירה. עיניו היו ממוקדות בעיניו של בן, וניתן היה לראות שהוא מוכן לכל תנועה פתאומית. אבל הוא לא ראה בהן הגיון או חמלה. אלה עזבו את רון כשהבין את גודל הטעות שלו. כל שנשאר הוא הרצון לנקום. "רון. אל תעשה שטויות. תן לי לנסות לטפל בה...." "אל תיגע בה עוד, כלב!" בן כמעט נהם בתגובה לכינוי הגנאי הזה. "אתה לא תחלל את גופתה עוד, שומע אותי?!" רון חיזק את אחיזתו, וכיוון את הנשק אל ליבו של בן. "עכשיו, רד על הברכיים. או שאני פשוט אפצפץ לך אותן". "רון..." החל שוב בן, אולם קולו נדם למשמע קולות חדשים. ראשו התרומם מעט, אזניו נמשכות לאחור. מה זה? האם אלה...? "הא הא! הנה הבחורים מגיעים" אמר רון, והנצחון שבקולו גרם לליבו של בן להתכווץ מעט. "אני מציע שתתן לי לגמור אותך מהר, כי אני בטוח שהם ישמחו להאריך את הסוף ככל האפשר!". בן הרגיש חסר-אונים. הוא לא יכול לעזור לאריאל, הוא לא יכול לשכנע את רון לעזור לה, וכשיגיעו שאר הגברים הם בכלל לא ישאלו שאלות, הם פשוט יעזרו לרון לצוד אותו. "רון, בבקשה, תקשיב לי! היא עוד חיה! תן לי לעזור לה..." "שתוק כבר! רד על הברכיים, עכשיו!" עיניו של בן התמקדו בעיניו של רון. קולו הפך עמוק ועבה. "אני אומר לך רון" עיניו הפכו צהובות. "היא עוד בחיים" זרועותיו נותרו מקבילות לקרקע, אך לאט לאט השרירים החלו מתרחבים ומתארכים, הציפורניים התארכו, ושיער גוף החל נובט וצומח עליהן. "אנחנו יכולים להציל אותה." גופו החל להתנפח, רגליו מתארכות. "תן לי לעזור לה, רון". רון ראה את השינוי, וידע כבר מה עומד לקרות. ידיו רעדו למרות האימונים הרבים שעבר, והוא לא יכל עוד לכוון את הנשק כראוי. "א.. אני מזהיר אותך, בן! אני לא אתן לך לפגוע עוד באיש, אני אחסל אותך!" מולו עמד בן, אולם רק מי שידע שזה הוא היה מזהה אותו כעת. פניו נהיו שעירות מהרגיל, עיניו גדלו והצהיבו לכדי שני פנסים, שערו האריך, גופו היה כעת מסיבי יותר, והוא היה גבוה בראש מגובהו הקודם. שפתיו נעו עם נשימותיו, וביניהן ניתן היה לראות ניבים חדים, וקול האויר העוזב את ריאותיו נשמע כאילו בא מהקבר. "אתה יודע טוב מאוד שהם לא יתנו לך לחיות, בן! ואתה יודע שלא אכפת להם אם תסבול! זו אזהרה אחרונה, אני נשבע לך!" בן עמד במקומו, הוא חש בשינוי רק במעורפל, בעוד מוחו עסוק בחישוב האפשרויות שלפניו. אריאל עדיין נשמה, אבל נשימותיה נחלשו לאט לאט. רון היה כמעט היסטרי, ניתן היה לשמוע זאת בקולו הרועד, ניתן היה להריח זאת בזיעתו. קולות הגברים הגיעו כעט קרובים יותר ויותר, ועל-פי הנקישות היה ברור שהם נושאים איתם עוד נשק. התסכול היה כמעט בלתי-נסבל. "בן! רד על הברכיים, בן! עכשיו!" הזעם גאה בו. איך הוא יכול לתת לאחותו להתבוסס כך בדמה על הקרקע? איך הוא יכול לוותר עליה כל-כך מהר, בלי לנסות אפילו להציל אותה? איך הוא יכול להסביר לרון שיש עדיין מה לעשות כשהוא בקושי מסוגל לחשוב בבהירות בעצמו? העולם החל להאדים מבעד לעיניו של בן. שריריו השתרגו, והוא נדרך כולו. "בן! רד על הברכיים, עכשיו! אני לא צוחק!" כולו רועד, מחזיק את הנשק מכוון רק בקושי. באנג! רון לחץ על ההדק בפתאומיות, והפתיע אפילו את עצמו-- בן שמע את היריה הרבה לפני שחש את הכאב. הוא הגיב באופן אינסטיקטיבי -- רון הספיק לחשוב שאצבעו רעדה כל-כך שנסחטה יריה אחת מבלי שהתכוון לפני שכתפו של בן פגעה בו בעוצמה שכבר הרגיש פעם. ראשו של בן פגע ברון בבטנו. מעוצמת המכה עף רון ופגע בעץ שמאחוריו, החבטה בגזע מוציאה את האויר מריאותיו. בן החל לרוץ, לברוח, כל שרצה באותו רגע היה להתרחק מהסכנה ככל האפשר. "רון! אתה בסדר?" שאל אדם, בעל המכולת. רון נאלץ לשאוף ולנשוף אויר מספר פעמים לפני שהצליח לסנן מבין שיניו "זה בן... זה בגללו... הוא ברח... לשם...". "לתוך היער, הא? בואו, נרדוף אחריו!" קרא אדם לחבריו.
