עוד אוקיי.
וולקאנה, עבדת, כתבת. תודה רבה, נוכל ללמוד מזה הרבה. זה מה שעומד לקרות. אני אצטט את השורות הראשונות, שורה-שורה, וארד לפירוט *מאוד* גדול. אני אשתמש בטקסט שלך כדי להבהיר כמה שיותר נקודות על דיאלוגים. אנא ממך, אל תבהלי ותקראי עד הסוף. השד לא כל כך נורא, וההצעות שלי לשיפור, אני מקווה, רק יועילו, והן לא מסובכות. "דראין, יברכו אותך האלים" צעקה קרה דרך חדר הפונדק ההומה ורצה אליו מחבקת אותו בחום, כאילו היה אח שאבד לה מיזמן. "קרה, סוף סוף!" -זה כמו להגיד 'שלום'. בסדר. "היית אמור להיות פה ליפני שלושה ימים, הבאת את ניאל למקום מבטחים?" -החצי הראשון של המשפט אומר לו משהו שהוא כבר יודע, ואז נשאלת השאלה למה לעזאזל להגיד לאדם משהו שהוא כבר יודע. למשל, אני אף פעם לא אגיד לך: 'וולקאנה, אתמול היה יום ההולדת שלך. האם נהנית?' אני אגיד: 'וולקאנה, נהנית מיום ההולדת שלך אתמול?' אחרת זה אקספוזיציוני. החלק השני של המשפט שציטטתי הוא שאלה לאינפורמציה, דבר שמוביל לדיאלוג של אינפורמציה. עדיף להימנע. למה הדמות הזאת צריכה לדעת? ואם היא צריכה לדעת, עד כמה היא צריכה לדעת? היא *ממש* צריכה לדעת? זה *מאוד* חשוב לה? כי אם כן, לא ראיתי את זה באופן שבו נוסח המשפט. אם נשפוט רק לפי איך שהמשפט מנוסח ייתכן גם שמדובר בדבר אגבי כמו 'הלכת למכולת?' או 'שמת את צחי בגנון?'. כמו כן, במשפט לא לקחת בחשבון שהוא מכיר את הצד השני. האם יש דרך מיוחדת לשאול אותה שאלות? אם הם מכירים היטב, הוא בוודאי יודע איך לשאול, וצורת השאלה תהיה ייחודית. הוא בוודאי יודע שאם ישאל בצורה א', יקבל תשובה בצורה ב', ואם ישאל בצורה ג' יקבל תשובה בצורה ד'. כל הספציפיות הזאת צריך ואפשר להכניס לכל משפט (לכל משפט!) של הדיאלוג. דיאלוג זה שתי דמויות אמיתיות מדברות. כל אחת שונה מהאחרת, מנסחת דברים אחרת, נמצאת ב'מקום רגשי' אחר, במידת לחץ משלה, יש לה את האופי שלה, ואת הציפייה שהאדם השני יגיב באופן מסויים. זה חייב להיות קיים בכל שורה ושורה. נמשיך. "יצאנו מהמחנה, חבל שנאלצת להשאר מאחור, ורכבנו כל הלילה. הגענו אל צומת דרכים, את זוכרת את צומת הדרכים בין הדרך לעיר הבירה ובין דרך שבע הפיתולים? זוכרת איך חנינו שם ואז פגשנו את הגמד הזה והשירה. והם חשבו שאת הגבירה שלהם. אני אומר לך, מעולם לא ראית פרצופים כל כך נדהמים כאשר הם ראו את פניך בבוקר, ואז כשהלכנו..." -אוקיי, זאת אינפורמציה ותו לא. מה ההבדל בין מחשב שיתן לי את המידע היבש (או עיתון) לבין הדמות. למה הדמות לא מנסחת דברים בצורה ייחודית לה? למה היא לא מספרת את הסיפור מנקודת המבט שלה? למה בכלל היא מספרת את הסיפור? אנשים לא עושים כלום אלא רק אם יש להם צורך מיוחד לעשות אותו. אני לא רואה בניסוח - וחייבים לקחת את זה בחשבון כשכותבים - את הסיבה לספר לצד השני. בנוסף, אף אחד לא 'סתם יספר' דברים בסיפור, כי ביצירת אמנות (בניגוד לחיים) זורקים את כל החלקים הלא רלבנטיים החוצה. ולכן, הדרך היחידה להכניס סיפור שכזה היא אם הדמות מוסרת את האינפורמציה כדי להשיג משהו (היא משקרת וזאת מניפולציה או שהיא מנסה להרגיע (אם הדמות השנייה מאוד לחוצה) או שהיא ממציאה כדי לרצות, וכן הלאה וכן הלאה). טוב, לא אמשיך לצטט שורה שורה, אבל אני מקווה שהנקודה ברורה. ליתר ביטחון אחזור עליה: זאת לא קטילה, את לא עשית דבר נורא ואיום. בכלל לא. אני מנסה להבהיר נקודה שכנראה לא חשבת עליה: כל בן אדם ינסח את המשפטים אחרת. בניסוח המשפטים יהיו כלולים: מצבו הנפשי, דרך הניסוח הרגילה שלו, ההכרות שלו עם האדם השני. הוא ינסח דברים באופן כזה כדי לסחוט משהו, להשיג משהו מהבן אדם השני. בתוך ניסוח דבריו תהיה גם הציפייה לתגובה מסוג מסויים (ציפיה שיכולה להתבדות). אין מסירת מידע יבש. אין שיחות סתם. אין מילה אחת שנאמרת סתם. לכל דמות נקודת מבט משלה, וגם זה חייב להתבטא בכל שורה שהיא אומרת. שום דמות לא נמצאת שם כדי לשאול את הדמות השנייה: 'נו, ומה קרה אז?' כדי שההיא רק תמשיך ותדבר. וולקנה, אם תהיי מוכנה, אני אשמח שתנסי שוב. לפני שאת ניגשת, תאפייני את הדמויות בראש שלך, תמצאי את ה*שונה* ביניהן, מה מבדיל ביניהן, מה הדינמיקה הייחודית להן. איזה תכונות כל אחת מוציאה מהשנייה. מה כל אחת רוצה מהשנייה בסיטואציה הקצרה הזאת, מה כל אחת חושבת להשיג (והתשובה לעולם לא תהיה 'כלום', כי אז אין לך סיבה לעשות סצנה). אנא ממך, נסי שוב. סביר שאני אתלהב מכל שיפור. אני מאוד מקווה שזה עוזר ולא פוגע. ודרך אגב, 'היתה' פירושו: 'כשהיא היתה צעירה, היא היתה יפה'. 'היית' פירושו: 'פעם היית נסיך, היום אתה צפרדע.' זה חשוב.
