תקשיבו...

[כנפיים לבנות]

תקשיבו...

אני חייבת לספר לכן משהו.. יותר נכון לשתף אותכן במשהו.. אני פעילה בפורום כמעט מהיום הראשון.. כותבת, מגיבה, קראת, תומכת, נתמכת.. ומאוד אוהבת את ה

הזה שנוצר כאן.. מצאת את עצמי רוצה לשתף אותכן גם בדברים שלא קשורים בפורום כי פשוט טוב לי לכתוב כאן.. אבל לאחרונה קשה לי.. יש כל כך הרבה בנות חדשות יחסית, וכל אחת מביאה את עצמה ותורמת את חלקה ומשתפת... ופתאום אני מצאת את עצמי מרגישה לא שייכת... אתן כותבות כל כך הרבה שאתן מתגעגעות, שהיא חסרה כל כך... אני קראת כל כך הרבה כאב.. ובדרך כלל הייתי מגיבה ומחבקת כמעט בכל הודעה.. אבל לפעמים אני מרגישה שאני פשוט לא יכולה להבין.. שהכאב שלי והאבדן שלי כל כך שונה.. שאני לא באמת יכולה להבין ולהזדהות אתכן... אתן כותבות כמה קשה לכן לקראת החג.. ואני תמיד אהבתי את החגים... כשסבא וסבתא היו באים והיינו כולנו ביחד.. (מה שממש לא הולך לקרות השנה... הפעם זה רק אבא ואני...) אבל היא אף פעם לא הייתה שם... אז היא גם לא ממש חסרה לי בתמונה הזאת.. זה אולי נשמע לכן נורא מנקודת המבט שלכן... אבל היא אף פעם לא הייתה איתי בחגים, והם כן נתפסים כטובים בעייניים שלי.. תמיד היה לי הכי כייף וטוב בחגים... היא חסרה לי בכל דבר שאני עושה.. ההדרכה שלה, ההכוונה... להכיר אותה חסר לי... לדעת מי הייתה אמא שלי ולמי אני בדיוק כל כך דומה.. אבל בהרגשה שלי החסר הזה כל כך שונה משלכן... לא יודעת איך להסביר את זה.. כאילו אני כבר פחות מצאת את עצמי כאן... אני יודעת שזה נשמע מפגר אולי... אבל אני קראת אותכן וכל כך כואבת איתכן... ופתאום יום אחד הבנתי שאני בכלל לא יכולה להבין את הכאב שלכן.. שאני לא באמת יכולה להזדהות איתכן... ברור לי שממש אין כאן מקום להשוואה... ושכל אחת משתפת וכואבת מהמקום שלה... וזה בסדר.... אבל כבר הרבה זמן שאני מרגישה ככה ורציתי לשתף אותכן... ולומר שאני מצטערת שאני פחות מגיבה.. לא כל כך מצאת את המילים לאחרונה... ואל תיקחו את זה באופן אישי או משהו כזה בטעות, זו ממש הרגשה שלי בלבד.. אתן נפלאות

ואם כבר פתחתי הודעה... אני יספר לכן גם שהשבוע כל כך הייתי צריכה אותה כאן... לספר לה על דברים שקורים.. להתייעץ איתה.. לקבל ממנה בטחון.. אבל לא רק שאני לא מקבלת ממנה בטחון עכשיו, היא גם די לקחה לי אותו בעצמה... היא ועוד איזה אחד שאני ממש לא אוהבת עכשיו, בלשון המעטה... שניהם ביחד פשוט גרמו לי להיות כזאת דפוקה... טוב, זהו.... מספיק להיום.. לילה טוב שיהיה...

 

[MeWithoutU]

כנפיים יקרה...

תאמת שאני גם כמוך... כתבתי את זה אפילו באיזה שירשור על החגים כמה שהם מבאסים... ותאמת שגם אני לא אוהבת חגים...אבל לא בגלל אימא... אמא שלי בחיים לא הייתה נוכחת בחגים... בארגנטינה לא חגגנו את החגים האלו...והיא נפטרה כשעלינו לארץ כך שלא הספקנו לחגוג איזה חג מסוים... אין לי געגועים לזה...לא מכירה את הגעגוע הזה לחגים עם אמא... את תמיד תהיי שייכת לפורום הזה...וכל אחת תגיד לך את זה... אז נכון שכל אחת עברה משהו אחר בחיים...אבל כולנו מתמודדות עם האובדן...כל אחת בזמן שלה...בדרך שלה... לי אישית אין הרבה זיכרונות מאמא...הייתי בת 6 כשהיא נפטרה...לא זוכרת הרבה... גם אני לפעמים לא מזדהה עם כל מילה...עם כל חוויה... אבל אני מרגישה טוב לכתוב כאן... לכתוב על הכאב שלי...ולתמוך בכאב של אחרות... גם אם לפעמים אין לי ממש הזדהות לנושאים מסוימים ולרגעים מסוימים... כתבת שהשבוע הזה לא היה לך קל... מקווה שיעבור... שולחת לך

ורוצה גם להגיד שאת פשוט נהדרת! את בנאדם מקסים... תמיד תורמת ועוזרת...זה פשוט מדהים! שיהיה לך לילה טוב

ג'ולי...

 

[אשבל1]

היי כנפיים

אני חושבת שלכל אחת יש תקופות בהן יש לה יותר או פחות צורך לכתוב וזה בסדר גמור, ככה זה. בנוגע לחגים, לי מאוד קשה בחג ולקראת החג וזה יותר בגלל הרצון שלי לחגוג כמישפחה שלמה-הורים, ילדים,נכדים... כי אני מרגישה מאוד את הצורך באם, לא יודעת כל כך איך להגדירו, געגוע, אני פשוט צריכה אותה. בקשר לפיסקה האחרונה שלך, אני מבינה שעוברת עלייך תקופה לא קלה, וחבל שבגללה תחשבי שאת לא בסדר או משהו כזה, בחיים עוברים כל מני דברים, לפעמים מצטערים על שטויות שעשינו, על אנשים שהתחברנו אליהם ואחר כך לא מבינים איך, מניסיון שלי, תהיי סלחנית לעצמך וכך יהיה לך קל יותר להמשיך הלאה בדרך שתאהבי אותה יותר. מאחלת לך ימים יפים יותר.......

 

[efratushb]

את מדהימההההההההההה

אין לי מילים אחרות לתאר אותך. אני חייבת לשתף אותך ואת שאר הבנות שלמרות שאני איבדתי את אמא שלי לפני שנתיים וחצי, וכן הכרתי אותה והיא אותי וכן חגגנו חגים ביחד וכן עברנו חוויות שונות ומשונות ביחד והיא הייתה(עד כמה שיכלה להיות) אמא כמו בספרים מה שנקרא עדיין אני מתחברת לדברים שלך. משום מה אני לא חווה את הקושי כמו הבנות האחרות ולא שונאת עכשיו את כל החגים ולא מרגישה שהקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים והכי הכי זה שאני לא בוכה. אולי זה נובע מסיבות אחרות כי במותה חוויתי טראומה(כך נאמר לי בטיפול) שכניראה לא יצאתי ממנה ואולי גם לא אצא. כל אחד מתמודד אחרת וההתמודדות שלי היא בעצם לא להתמודד עם זה. אין מה לעשות ככה הגוף והמוח שלי מגיבים. ולכן אני מאוד מתחברת לדברים שלך ומאוד ריגשת אותי בכנות שלך ונתת לי אומץ לקבל את הדברים כמות שהם ולדעת שיש עוד מישהו שמרגיש כמוני. אני כל כך מתרגשת וקוראת את הדברים שלך שוב ושוב ושוב וממש בא לי לחבק אותך ולומר לך תודה. תודה על שהצלחת לגרום לי לקבל את העובדה שמותר גם ככה. ואף אחד לא ישפוט את הכאב שלי ולא ימדוד אותו לפי כמות הדמעות או שינאת החגים או כל דבר אחר.

אז תודה ושוב תודה ענקית

 

[כנפיים לבנות]

אפרתוש...

אני קראת אותך שוב ושוב... מאוד ריגשת אותי... ואני מודה לך התגובה הכנה והחמה.. מה שמהדהד לי מההודעה שלך זה המשפט "ולא מרגישה שהקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים..." כנראה שהקרקע שלך מאוד יציבה... מאוד חזקה... כנראה שהיא לימדה אותך המון ונתנה לך כל כך הרבה... וזו מתנה ענקית! זה בכל אופן מה שהרגיש לי ממה שכתבת... מעבר לזה, אם ההודעה הזו נתנה לך אומץ לקבל את הדברים, את דרך ההתמודדות שלך.. אז זה היה שווה כל מילה.. את בהחלט אמיצה, ושמחתי גם לקרוא שאת בטיפול.... "ואף אחד לא ישפוט את הכאב שלי ולא ימדוד אותו לפי כמות הדמעות או שינאת החגים או כל דבר אחר..." וואוו... המשפט הזה ממש היה במקום... זו בדיוק התחושה שלי לאחרונה... אני גם לומדת לקבל את ההתמודדות שלי עם דברים שונים כמו שהיא... תודה לך

 

[efratushb]

כנפיים מקסימה

את אדומה אמיתית ומי שהחליט על כך , גם ידע למה...זה דבר אחד. ודבר שני...אני לא יודעת אם זה שאמרתי : "שהקרקע לא נשמטה לי מתחת לרגליים" מעיד על כך שיש לי קרקע יציבה וחזקה מהיסוד שלי ובטח לא משהו שירשתי מהוריי. ניראה לי שזוהי דרך התמודדות שלא בהכרח טובה אבל אני כניראה אימצתי אותה והיא הכי טובה עבורי. אני פשוט לא מתמודדת וכניראה שגם לא אתמודד לעולם. כל אחת מתמודדת אחרת...אחת בוכה וצועקת , לאחרת קשה בנקודות זמן שונות כמו חגים וימי הולדת או כל סוג התמודדות שהוא. ההתמודדות שכביכל אני בחרתי היא פשוט לא להתמודד וזה כמובן בחירה בתת מודע ולא באופן ישיר. ובגלל זה לא קרה לי מה שקורה להרבה בנות כאן. ולכן יכולתי להזדהות עם תחושותייך. אני לא בוכה ולכאורה כלום לא קשה לי , לא החגים ולא ימי הולדת וכאילו אין שום קושי ביום יום. וגם על זה שוחחתי עם המטפלת שלי ואמרתי לה שאני מחכה ל"בום" שיפול לי האסימון ואז אבכה ואצעק ויכאב לי... והיא ענתה שלא כדאי לי לחכות כי אולי זה לא יקרה לעולם. כי ככה אני וככה דרך ההתמודדות שלי. מבינה? ארוך ומתיש אבל אני מקווה שהצלחתי להסביר לך ולו במעט למה הקרקע שלי לא נשמטה למרות שהיא בכלל לא יציבה. אז תודה רבה על תגובתך החמה. מחכה לפגוש אותך ולהכיר את הנערה מאחורי הצבע שכל כך מתאים לך. בהערצה אפרת

 

[לקשמי]

מזדהה איתך

האמת, זאת בעצם אחת הסיבות שאני לא כותבת כאן הרבה. גם לי קשה להתחבר לכאב של רוב הבנות כאן, שאיבדו אמא ממש באופן פיזי. מאחר ואני לא הרבה כותבת ו/או משתתפת כאן אני גם לא יודעת כל כך מה הסיפור שלך, אבל אני מזדהה עם התחושות. בנות שאיבדו את אמא שלהן אובדן פיזי, בשלב כלשהו בחיים כותבות על געגועים. ולי אין אפילו למי להתגעגע. בשנים האחרונות כבר מצאתי לי מקום טוב להיות בו בחגים ואני כבר לא סובלת בתקופה הזאת אלא להיפך, מאוד נהנית בחגים ואפילו מחכה להם. אני בהחלט חושבת שזה פורום מקסים ויש פה בנות מדהימות ומקסימות, באמת. אבל לא תמיד אני מוצאת את המילים להגיב ולתמוך או אפילו להזדהות, גם כי האובדן שלי שונה משל רוב הכותבות פה. תודה על ההזדמנות לשתף.

 

[קינגית7]

אבל כנפיים....

זה הבית שלך. אל תרגישי שאת נדחקת הצידה, להפך, את צריכה לדעת שזה מקום שהוא שלך, אמנם יחד עם כל מיני בחורות אחרות וביניהם חדשות (כמוני), אבל אף אחת כאן לא רוצה שאת לא תביעי את מה שאת מבקשת להביע, מבחינת כולנו, זה הדבר הכי לגיטימי לעשות כאן בפורום, אפילו אם לא כולן שותפות לאותו הרגש. את גם היית חלק מזה שכך יראה הפורום הזה, אז תני לעצמך מה שנתת להרבה אחרות ובמקום להרגיש קצת לא שייכת, אפשרי לעצמך להתחבר מחדש - כל פעם מחדש, כי החיים הם מאד דינמיים והם דורשים את זה מאיתנו וככה זה גם בפורום הזה.

 

[חייכנית ואופטימית]

אני חושבת שכל אחת מאיתנו

לוקחת את הדברים למקום אחר... אני לדוגמא גם לא שונאת את החגים, במיוחד מאז שהקמתי משפחה משלי ומאז שהחלטתי לעשות מאמצים לגבש את כולנו. אני אגיד לך גם יותר מזה, כשאמי הייתה בחיים, במיוחד מאז שהוריי התגרשו, לא ממש אהבתי את החגים, כי לא הייתה לנו משפחה מורחבת לחגוג איתה וזה מאוד הדגיש את הבדידות (כך שאין לנוכחותה של אמי קשר לדברים...) אני יכולה גם להגיד לך, שגם אני חווה דברים אחרת, אולי מכיוון שעברו כל כך הרבה שנים מאז שזה קרה, אבל עם זאת, גם אני מדי פעם מרגישה את הכאב או את הצביטה בלב בכל מיני סיטואציות. לדוגמא אתמול, נשארתי בבית עם הזאטוטון הקטן שלי שקדח מחום ונדנדתי אותו על כסא הנדנדה וחיבקתי אותו חזק חזק ופתאום צצה לי מחשבה בראש, שמעניין אם כשהייתי זאטוטה גם אמי חיבקה אותי ככה...ועלו לי דמעות בעיניים... בקיצור כל הקשקשת הזאת שלמעלה, מטרתה להראות לך, שכל אחת חווה את הדברים אחרת ולכל אחת יש את המקום שלה ובנוסף, זה שהתגובות שלנו לא דומות, זה לא בהכרח דבר רע, זה נותן לנו את האפשרות לתת נקודת מבט שונה על הדברים...

 

[shandror]

אף אחת לא יכולה להזדהות!

אין אחד בעולם שיכול להרגיש את כאב האחר!! כל אחד כואב את כאבו שלו, את הרגשות שלו, ואין אדם בעולם שיכול להרגיש את הכאב שלך!! אין נוסחא להיות בת ללא אם, אין הגדרה אחת.. יש נשים שאמא שלהן חיה והן בנות ללא אם! אני אישית מרגישה שהחגים כבר לא כמו שהיו לא רק מפני שאמא שלי לא כאן, אלא שיחד איתה הלכו כל המשפחה המורחבת.. סבתא שלי (שעדיין חיה), מתייחסת אלינו כאל: "ההם".. כבר לא כשלה.. אנחנו (היא, אחות של אמא שלי, אח של אמא שלי, והילדים שלהם, הנכדים שלהם) ואני, אחותי, אחי, ואבא שלי מחוץ למשפחה.. הם לא ממש בקשר - אולי פעם ב.. מתקשרים לשאול לשלומינו כדי להגיד לעצמם התקשרנו.. אנחנו לבד, הם נפגשים ביניהם ולא מזמינים אותנו.. רק בחג גדול - כמו פסח (עכשיו) אנחנו נוסעים יחד איתם לצפון לחגוג, אבל שוב זה מרגיש כאילו הם עושים זאת בכדי לצאת מידי חובה לא כמו שהיה פעם, שאמא שלי היתה עושה את החג אצלה בבית וכולם!!!!! היו מגיעים אליה!! (רק היא היתה משמינה את כולם) ועכשיו אין את זה - ואפילו לא קרוב!

 

[shandror]

../images/Emo20.gifהרגשת שייכות

משהוא קטן בקשר להרגשת שייכות רובכן כאן מכירות אחת את השניה - אולי אישית , מהמפגשים ..כנסים.. כותבות אחת לשניה.. וזה נותן לי או לעוד אחרות (לא יודעת) קצת להרגיש מחוץ לעניינים - ואולי איזו שהיא חוסר זכות להשתתף .. אני רוצה לאמר שמאוד חשוב להגיב להודעות של אחרות, אפילו אם זה רק מילת עידוד - או "תדעי: קראנו"...זה נותן המון תמיכה והמון דירבון להמשיך לכתוב, תמשיכו להגיב 1

 

[אשבל1]

שלום לך

רציתי לספר לך שאף פעם לא הייתי במפגש עדיין ובכנס לא פגשתי אף אחת , כך שתחושתי כשייכת היא בזכות זה שאני כאן וכך גם את אמורה להרגיש לדעתי.

 

[חייכנית ואופטימית]

מקווה שהפעם נפגוש אותך...

את באה למפגש בשבוע הבא, נכון?

 

[אשבל1]

כן אני מתכננת להגיע.

 

[shandror]

מקווה לבוא

אני מקווה שיהיה איזה שהוא טרמפ מירושלים - כבר שאלתי ומישהיא אמרה שתשרשר רשימת טרמפים,, הסעות,, כיבוד.. אני עוד מחכה!

 

[חייכנית ואופטימית]

השרשור של הטרמפים

כבר מופיע...תראי למטה בשרשור של המפגש...יש שם גם שרשור של הכיבוד בכל מקרה, עד כמה שאני יודעת יש כמה בנות מאיזור ירושלים שמתכוונות להגיע...את יכולה לשלוח מסר למיכל לוי 1 או לצבעונית שמגיעות מהאזור לשאול אם יש להן מקום באוטו... אם יש לך עוד שאלות, אני כאן...

 

[efratushb]

יש שירשור למעלה. וגם הציעו לך טרמפ

 

[efratushb]

היי שנדרור

גם אני לא מכירה כאן אף אחת באופן אישי אני גם נחשבת דיי חדשה פה. אני לא חושבת שאת צריכה להרגיש מחוץ לעיניינים כל אחת מגיבה למה שנוגע לה ובדרך כלל אין הודעה שאין עליה תגובה כך שכולן מגיבות בצורה כזאת או אחרת. תני לעצמך זמן. התקבלת לבית הכי חם שיכל להיות. בית מחבק ועוטף.

 

[לונה..]

אח.

כמה שאת מיוחדת. וואי. דמעה. אוקיי, זהו. את נוגעת ללבי, בא לי לחבק אותך. את יודעת שאת לא חייבת להבין ולהכיל את כל העולם, נכון? זה גם בלתי אפשרי. מבחינתי מספיק שאת שם, האור שאת מביאה איתך כבר עוזר לרפא את הפצעים. זה כמו שלווה כזאת שאני לא כל כך יודעת איך לתאר. ולעניינו- גם אני לא מזדהה עם הקטע של החגים. ובטח שלא עם כל האמהות פה, ולא עם כל המתחתנות וגם לא עם אלה שסבתא שלהן גרה בסין. לא נורא. כשצריך אני מוכנה להטות אוזן, גם בלי להבין. ואם אני לא מוצאת את עצמי ואין לי משהו טוב לומר, אני לא אגיב. וגם זה בסדר. ואת לא צריכה להתנצל. את אדומה לא כי את מגיבה לכל דבר שנכתב פה, אלא מפני שאת אדם רגיש וחכם שרק מוסיף כאן וכנראה שחשבו שראוי לציין זאת לעיני כולם. ובצדק, גם אני חושבת כך. את חיונית פה. גם כשאת לא כותבת. ושייכת, מן הסתם. את מהחלוצות של הפורום הזה. ו... אין לי עוד מה להוסיף כל כך. אני מקווה שסוף השבוע עובר לך קצת יותר בקלות. ומי כמוני מזדהה עם כל הקטע של הבטחון. קיצור אני מקווה לתפוס אותך יותר מאוחר, אני באמת רוצה לדבר איתך. קבלי חיבוק וירטואלי על הדרך, אני מתה עלייך. חייכי, יש לך אלף סיבות לחייך

את מקסימה.

 

[כנפיים לבנות]

אחח...

אין לי הרבה מה לומר לך מעבר לתודה.. את מדהימה את יודעת את זה?