יפתי.
קודם כל אני מעריצה את האומץ שלך לומר את הדברים שעל ליבך, ואת היכולת המפולאה שלך לתרגם את הרגשות שלך באופן כה ברור למילים. אני אתחיל דווקא מהדאגה שלך, שכל כך בולטת בתוך השורות וביניהן - את אדם כל כך נותן ורגיש, שבתוך כל הקשיים שלך וספציפית אלה שעוברים עליך בתקופה האחרונה, את דואגת שמא אינך כותבת מספיק ואינך מגיבה מספיק, ואינך קשובה מספיק לצרכים של אחרות. אני רוצה להוריד לך מהכתפיים את הדאגה הזאת. זה בסדר גם אם לוקחים מרחק, לא תמיד צריך להגיב לכל הודעה, לא עם כל רגש אפשר להזדהות. גם כשאדומים ... קחי לך את הזמן שלך ואת המרחב שלך, ותמיד תמיד תתאימי את הדברים למה שמרגיש לך נכון, במינון הנכון. איך לונה.. כתבה כל כך יפה, אפילו עצם הידיעה שאת כאן, כבר מביאה אור ועושה לנו טוב על הלב. דבר נוסף שאני רוצה להתייחס אליו, ולנצל ברשותך את ההזדמנות וקצת להרחיב בקשר אליו, זו תחושת ה
שוֹנוּת. עוד לפני שקראתי את תגובות הבנות להודעה שלך, הנחתי שתקבלי הרבה התייחסויות נוספות בנוגע לתחושת השונות או החריגות. כי בעצם, יש לנו מכנה משותף אחד - כולנו בנות לא אם. אבל בתוך המכנה המשותף הזה, יש כל כך הרבה שונות. ואני בטוחה שלא פעם מישהי שאימה נפטרה כשהיא הייתה כבר מבוגרת יחסית, שואלת את עצמה - רגע, אולי אני לא קשורה לפה כל כך, כי יש כאן בנות שממש גדלו בלי אמא, אז מה אני אגיד? ואלו שגדלו בלי אמא, וקוראות את דבריהן של אלה שמספרות על הזכרונות של העזרה של אמא בחתונה שלהן, פתאום מרגישות בעצמן חריגות, על זה שלהן אין אפילו זכרון מהשתתפות של אמא בבת המצווה שלהן ... יש בנות שאימן נעדרת מחייהן אבל חיה, ועל אף שקבלנו אותן לכאן, הן עדיין מרגישות חריגות, כי יש להן אמא שחיה איפשהו, גם אם לא בקשר איתן. ויש בנות שאימן נפטרה, אבל לפני כן היחסים ביניהן היו גרועים, והן קוראות כאן כל כך הרבה על געגועים לאמא נפלאה, שגם הן מרגישות לא קשורות ... גם סביב הסיבה לאובדן האם יש שתרגשנה חריגות. ומכיון אחר - מי שזה עתה הצטרפה לפורום, עדיין מרגישה חדשה, ונראה לה שכל הגולשות האחרות מכירות אחת את השניה כחבורה מלוכדת מזה שנים ... ואחרות, גם ותיקות, שטרם היו במפגש, מרגישות חריגות בגלל שהן עדיין לא מכירות אחת את השניה פנים אל פנים, גם אם הן כותבות כאן כבר זמן רב ... בקיצור, רבות הסיבות להרגשת שונות. ובאיזשהו מקום תחושת השונות, החריגות, אי המוּבָנות, ואולי אפילו המיוחדוּת, הן תחושות שמוכרות לנו מהחיים בכלל ... כך שאני חושבת שהתחושה היא מובנת ולגיטימית, וחשוב לזכור שבתוך המכנה המשותף שלנו, יש עולם ומלואו. ולסיום, עוד נקודה חשובה לא פחות - איננו מחויבות להרגיש את אותם הדברים נוכח נסיבות דומות. גם אני, כמו אחרות שכתבו לך כאן, דווקא אוהבת את החגים. זה לא אומר שאני לא יכולה להבין מישהי שהחגים קשים לה. אבל זה גם לא אומר שאני צריכה להפגין תחושות דומות, אם אני מרגישה אחרת. הבנה ואמפטיה זה דבר אחד, והזדהות והרגשת רגשות זהים היא דבר אחר. חשוב לי שכולן כאן ירגישו נוח לבטא את התחושות שלהן, גם אם אחרות מרגישות אחרת. יש כאלה שעולות לבית הקברות, ואחרות שלא פוקדות אותו אף פעם. יש כאלה שבשבילן יום המשפחה לעד יהיה יום האם ויהיה להן קשה ביום הזה, ויש אחרות שדווקא שמחות שהסבו אותו ליום המשפחה, ומנצלות את ההזדמנות לחגוג קצת ולהכניס קצת שמחה ליומיום. ויש שתקופת החגים או ימי ההולדת היא הכי קשה להן, ויש אחרות שדווקא זמנים אקראיים וזכרונות אקראיים הם הקשים להם ביותר, בלי קשר ללוח השנה. לכל גולשת ולכל תחושה יש כאן מקום, ואין תחושה אחת מוציאה את השניה. אז יפתי, יש לך את כל המרחב שבעולם, קחי לך אותו, תתמודי עם מה שאת צריכה להתמודד, שתפי אותנו אם מתאים לך, כמה שמתאים ואיך שמתאים לך - כמו שגם את אומרת לאחרות. אוהבת אותך המון.
