תקראו לי סקפטית

tailka

New member
תקראו לי סקפטית

אבל הבנתי משהו על ימי זיכרון הם נועדו לאנשים רחוקים שרוצים לסמן וי ביומן על כל נושא הזיכרון לא מאמינה לכל ההצגה הזאת זה לא החיים האמתיים
 

tailka

New member
איך

אפשר להשתתף בצער של משהו ??? הרי כשמשהו מת אז יש שבעה יש חודש וכולם ממשיכים בחיים שלהם רק זה שהקרוב שלו מת נשאר עם הצער אז איך בדיוק משתתפים בצער של משהו ??? וכאילו נדמה שבשבעה כול העולם אישתו הפלגש אומר משפטים כמו אני שם בשבילך אפילו ב4 לפנות בוקר ... כמה מהאנשים יכולים להיות שם באמת בכל הזמנים הקשים ? כמה מהאנשים סתם מדברים ? חוץ מזה שבאופן כללי נאומי פולטקאים ביום הזיכרון גורמים לי להרגיש משהו בין צורך עז לפרוץ בצחוק לבין צורך עז להקיא ... ראיתי איזה ראיון עם אבא שהבן שלו מת במלחמת לבנון השניה והוא אמר שבשלב מסויים הוא הרגיש שמשדרים לו את המסר של טוב הבנו הבן שלך מת כמה זמן עוד תהיה עצוב ?? כאילו יש שעון חול בעיניים האילו ... אני מרגישה בדיוק אותו דבר עוד מעט ה11 חודש של אימשלי ואחרי זה השנה שלה והיו לנו מלא מפגשים עם המשפחה ובני דודים שלי אמרו לי למה את לא בקשר .. כאילו טלי לכי תסבירי להם שלפעמים את חברתי שלי עצמי אני לא יכולה לסבול !!! אז עוד אני אלך ואוסיף על את הצורך לשחק את המשחק .... הרי לבכות לידם אני לא יכולה.. ולהרגיש באמת בנוח איתם אני לא יכולה בעיקר בגלל שהם נזכרו בי רק אחרי שהיא מתה וקשה לי עם זה ... סתם זה מבולבל מוזר אני מרגישה אפילו יותר מחוברת ליום זיכרון הזה .. יותר מאשר ליום זיכרון הראשון שלבשתי מדים ...
 

wood walk

New member
דבורים

כשחושבים על מה שאת אומרת כאן, אי אפשר להתכחש לעבודה שאת צודקת. המון אנשים מתנהגים בדיוק כמו שתיארת. אני אספר לך משהו שמישהו פעם סיפר לי. הדבורה אוספת מהפרחים צוף, ממנו היא מרכיבה את המזון הדרוש לגדילתם של הולדות בכוורת. יהיה קל לנו להגיד 'יפה לה, היא עושה מה שהיא חושבת שנכון לעשות מנקודת המבט שלה' וזו אמת. אך עם זאת, מבלי להתכוון לכך, כשהדבורה עוברת מפרח אל פרח, נדבקים אל רגליה חלקיקי זרע רבים וכאשר היא מגיעה אל הפרח הבא, היא לעיתים קרובות מפרה אותו. הדבורה עושה את שלה, נכון, אך במקביל היא תורמת לתהליך הרבייה של הפרח. יכול להיות מאוד שאני טועה, כאן את זו שתגידי כי אני חושב שהנקודת מבט שלך בנושא רלונטית יותר משלי, אבל נראה לי לפעמים שלאותם אנשים שחיים עם הכאב של אובדן, ימי הזיכרון הם הימים הכי חשובים בשנה, בימים האלו הם שואבים את הכוח והתקוה מכל נאום ומכל לחיצת יד וחיוך. גם אם הנותנים אותם לא נמצאים באותם הנעליים ואולי אפילו כלל לא מודעים למשמעות כל הנושא.
 

tailka

New member
אני

יודעת שהאנשים האילו שמדברים בקילשאות מתכוונים ליצור איתי תיקשורת .. ואולי חלקם כמו הדבורים המצליחים להוציא אותי לתקופה מסויימת מהבועה שלי וזה נחוץ אך עם חלקם התיקשורת הכי בסיסית היא עוד משימה אולי אני קצת לא אובייקטיבית אבל אזכרות וימי אבל מיוחדים מצריכים ממני כל כך הרבה הכנה נפשית ... אבל אולי זאת אני , אולי יש אנשים שימי אבל מיוחדים גורמים להם להרגיש שהם לא לבד בכל הסיפור הזה
 

wood walk

New member
אז בינתיים אקרא לך סקפטית

אבל במקביל, כמו שעדיף לפרח למצוא פיתרון לעניין הרבייה שלו, לא יהיה לך קל יותר למצוא פתרון למה שמפריע לך? אין לי מושג מה זה, זה לא ענייני אבל אנשים כמוך שמסוגלים לראות מציאות שאחרים לא רואים, יכולים למצוא פתרונות מעולים לעניינים שלהם עצמם. מה את אומרת?
 

tailka

New member
זה בדרך

כלל עובד במהלך השנה אני מצליחה להיות יצרתית ולהמנע .. להעמיד במקום במידת הצורך אבל יש משהו בימי השכול המיוחדים האילו שעושה לי לרצות ... לצרוח על כל העולם מחר זה יעבור ...
 

אופירA

New member
מנהל
זה משהו שאת לא מתחברת אליו

אבל זו לא הצגה. והאנשים שלא מרגישים את הכאב שלך אבל מנסים לומר משהו כדי לנחם אותך, לא צבועים ולא אטומים. הם לא יכולים להרגיש את הכאב שלך, אבל הם יכולים לנסות לעשות מה שהם כן יכולים, וגם אם זה לא מספיק לך, עדיין זה יפה מצידם ונכון מצידם. אמנם לך זה לא מספיק, ובצדק, בגלל עומק הכאב שלך. ואמנם לך אין כוח להכיל את הניסיון שלהם ולשתף איתו פעולה - ואת לא צריכה. את יכולה לסרב להעניק להם את הנימוס במקביל, אם אין לך כוח אליו. אבל להבין שאנשים לא מעמידים פנים, ויש אנשים שכן מעוניינים בהתקרבות מהסוג הזה, ולוקחים אותה למקום שדווקא עוזר להם מאוד (יוצרים קשרים חדשים שמסיחים את דעתם מהכאב). לאנשים יש כל מיני דרכים שונות ומשונות להתמודד עם הכאב שלהם. כאב זה דבר אינדיבידואלי מאוד, וגם הדרכים להתמודד איתו מאוד אינדיבידואליות. לא כל מה שאת מרגישה מרגיש מישהו אחר. כל ההרגשות של כולם לגיטימיות. גם אני לא מתחברת לטקסים ולנאומים ולהתנהגויות השונות של אנשים. אני מזדהה איתך. אבל מבינה שהם לא עושים הצגה, אלא את מה שביכולתם. גם אם היא דלה מאוד. משפחות הנספים שלא מעוניינות ולא מתחברות - לא משתתפות בטקסים הללו. ואלו שמעוניינות מעדיפות את הטקסים הללו, מאשר שכחה ציבורית או התעלמות טוטאלית מכאבם. במקום לומר: כמה צבוע זה לבכות איתי בדמעות תנין יום אחד ודקה אחרי זה להכות בשמחה מטופשת עם פטיש - הם אומרים: טוב שלפחות לכמה רגעים מישהו נעצר וזוכר. עדיף על לא כלום.
 
למעלה