תקופה שכזו...
אתם מכירים את התקופה הזו שאתם מרגישים שלא משנה מה תעשו הכל אותו הדבר? כאילו אתם עושים הכל כרגיל אבל אין לכם מטרה כלשהי בחיים? אני רכזת כוח אדם בתפקידי בצה"ל. כל יום אותו הדבר כל יום לריב עם אנשים, מפקדים, חיילים, אזרחים ומי לא. כל יום להיות מול המחשב תשע שעות זה משגע ועד שאתה חוזר הביתה אתה מותש מעייפות וחסר סבלנות. בנוסף לכך, גם עברתי עיר מגורים ואני לא מכירה אף אחד, אחת בעיר הזאת זה קשה מאוד. אז כל הזמן אני לא בבית. יתר על כן, אני גם בשיקום של המערכת יחסים שלי ושל אמי מכיוון שאנו לא מסתדרות ועברנו הרבה משקעים. אנחנו הולכות לטיפול מכיוון שאנו רוצות אחת השנייה אבל זה מאוד קשה, צריך הרבה סבלנות. בקיצור צריך בכל מקום סבלנות בצבא, בבית, בעבודה, עם אנשים. אני פשוט רוצה להתפוצץ ולהוריד את כל העצבים שלי על מישהו לכן אני רבה עם כל אחד שמעיר לי רק הערה לא במקום. ניפרדתי גם מהחבר שלי כאילו נפרדנו אחרי 4 שנים שזה עוד יותר מתסכל מכיוון שההורים לא תמכו. אז פתאום אני לבד. ואני יוצאת כל יום אבל כולם מעוניינים רק בגוף שלי ולא בי ובנשמה שלי. הטלפון שלי מצלצל כל הזמן וזה מה שרציתי כשניפרדתי מחבר שלי אבל פתאום זה כל כך מעצבן ובא לי להעלם ולהתנתק מכולם. לפעמים אני אומרת לעצמי בואי נעבור תאונה ואז ניראה מי יבוא לבקר אותי בבית חולים ולמי יהיה חשובה בחיים?!?!?! אני מתוסכלת, עצובה, עצבנית, חסרת סבלנות, מרגישה שעוד שנייה אני פשוט מתפוצצת מעצבים ומחוסר סבלנות. מרוב עצבים בגוף הגדלתי את כמות המלח שאני אוכלת והתחלתי לעשן סיגריות ואני לא רוצה. לא רוצה בכך. אבל זה איכשהו מרגיע למרות שעומדות לי דמעות בעיניים מכל דבר שמישהו אומר והוא פוגע. זאת אומרת שאני גם עצובה, מדוכאת ומתוסכלת בנוסף לכל. אנא תנו את ייעוצכם ודעתכם מה אני יעשה עם עצמי.
אתם מכירים את התקופה הזו שאתם מרגישים שלא משנה מה תעשו הכל אותו הדבר? כאילו אתם עושים הכל כרגיל אבל אין לכם מטרה כלשהי בחיים? אני רכזת כוח אדם בתפקידי בצה"ל. כל יום אותו הדבר כל יום לריב עם אנשים, מפקדים, חיילים, אזרחים ומי לא. כל יום להיות מול המחשב תשע שעות זה משגע ועד שאתה חוזר הביתה אתה מותש מעייפות וחסר סבלנות. בנוסף לכך, גם עברתי עיר מגורים ואני לא מכירה אף אחד, אחת בעיר הזאת זה קשה מאוד. אז כל הזמן אני לא בבית. יתר על כן, אני גם בשיקום של המערכת יחסים שלי ושל אמי מכיוון שאנו לא מסתדרות ועברנו הרבה משקעים. אנחנו הולכות לטיפול מכיוון שאנו רוצות אחת השנייה אבל זה מאוד קשה, צריך הרבה סבלנות. בקיצור צריך בכל מקום סבלנות בצבא, בבית, בעבודה, עם אנשים. אני פשוט רוצה להתפוצץ ולהוריד את כל העצבים שלי על מישהו לכן אני רבה עם כל אחד שמעיר לי רק הערה לא במקום. ניפרדתי גם מהחבר שלי כאילו נפרדנו אחרי 4 שנים שזה עוד יותר מתסכל מכיוון שההורים לא תמכו. אז פתאום אני לבד. ואני יוצאת כל יום אבל כולם מעוניינים רק בגוף שלי ולא בי ובנשמה שלי. הטלפון שלי מצלצל כל הזמן וזה מה שרציתי כשניפרדתי מחבר שלי אבל פתאום זה כל כך מעצבן ובא לי להעלם ולהתנתק מכולם. לפעמים אני אומרת לעצמי בואי נעבור תאונה ואז ניראה מי יבוא לבקר אותי בבית חולים ולמי יהיה חשובה בחיים?!?!?! אני מתוסכלת, עצובה, עצבנית, חסרת סבלנות, מרגישה שעוד שנייה אני פשוט מתפוצצת מעצבים ומחוסר סבלנות. מרוב עצבים בגוף הגדלתי את כמות המלח שאני אוכלת והתחלתי לעשן סיגריות ואני לא רוצה. לא רוצה בכך. אבל זה איכשהו מרגיע למרות שעומדות לי דמעות בעיניים מכל דבר שמישהו אומר והוא פוגע. זאת אומרת שאני גם עצובה, מדוכאת ומתוסכלת בנוסף לכל. אנא תנו את ייעוצכם ודעתכם מה אני יעשה עם עצמי.
