תקדישו 5 דקות
אמרתי שכשאני אחזור הביתה אני אעלה קטע ממש יפה שמישהו כתב. אין לי מושג האמת מי כתב את זה. אבל זה ללא ספק מעביר את המסר. "לאלמונית. איך אפשר לתאר חוויות? מילים זה דבר נדוש. איך אפשר להסביר דברים שאתה רואה ומרגיש, למישהו אחר? איך אפשר להסביר לך, לתאר מצב, להסביר את האי-צדק שאני חי? למה ג´ובניק חי טוב?! מוקף חיילות, יש לו את כל האפשרויות והזמן לעשות?! חבל שהשנים הטובות חולפות כל כך מהר. למה כשאני מגיע הביתה בשבת ומנסה להתחיל איתך את אומרת: "אתה מקסים, אתה נחמד, אבל אני לא אשב שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים ואחכה לאדון שיבוא מסריח, מלוכלך ועייף, ברוך השם אני יפה והאפשרויות פתוחות בפניי..." ועוד שבת עברה. למה שהתגייסנו, לחבר´ה במחלקה היו הרבה חברות, מכתבים, חבילות ופתאום נשארנו כולם לבד?! בגלל שלוש שנים מזדיינות?! אני יושב במארב, בתוך אוקיינוס של בוץ, שלג מרחף לאט למטה ואני רועד, אבל הלב... הלב קר יותר, כי כשאני שוכב פה את מתהפכת במיטה החמה והיבשה בבית המוגן, בין השמיכות (לבד או עם האהוב) ולא חושבת על כלום, לא יודעת בכלל שיש חיילים ששוכבים בבוץ, שרועדים מקור ומתים לעצום את העיניים... ולישון... ששומרים עליך אלמונית, כדי שתוכלי לשכב במיטה החמה, רגועה. כשאני בגבול לבנון בתוך אבוקה, עם אפוד, נשק, קסדה והרבה כעס בלב. איך להסביר לך? הרגשה של מתח וחרדה, של פחד ואהבה כשאני בא הביתה ומספר על היתקלות ועל הפחד וההתרגשות, ואתם מנענעים בראש, כאילו מבינים ומספרים על המכונית החדשה שקניתם. כשאני סופר אבנים ובקטב"ים שפוגעים לי בג´יפ ושומע איך החשוד תכנן לעלות ליצהר ולתת צרור בכל האחים שהיו איתי ממרץ 02´ ובעיתונות כותבים על חיילים רעים שיורים והורגים. כשאני רץ וילד בן 10 מקלל את האמא והאחות ומתאר איך יזיין אותן מ-א´ ועד ת´. ואני נגנב. כשאני בקסטינה ורואה נוף שרואים בחו"ל אך אני רוצה לראות את הבית ואני רואה אותו... בחלום ובתמונות, אני רוצה מילה טובה! כשכואב הגב והעיניים אדומות מחוסר שינה אני קורא בעיתון איך מסיבות אידיאולוגיות לא מוכנים הבני זונות לשרת בשכם, טול כרם, קלקיליה רמאללה, וג´נין כי זה נוגד את צו מצפונם. יש פראיירים אחרים שיעשו את העבודה השחורה בשבילם, כל הצפונים וה"ציוניים". אז מה אנחנו? אנחנו ה"כושים" של מדינת ישראל??? הם לא מבינים איפה הם חיים, הם לא מבינים שבלעדינו הם פשוט 2 מטר מתחת לאדמה?! ואני לא מבקש רחמים! אני גם לא מרחם על עצמי, אני זועק לאי-צדק! אנשים חכמים אמרו פעם "מי שלא עובד בערב שבת לא אוכל בשבת", אין להם מושג איך נרגיש אחרי 3 שנים שבהם ראינו מסגדים, מחבלים, נשקים וסמטאות, אין לכם מושג איך נרגיש אח"כ כשנשכב במיטה עם החברה ונרגיש שיש אנשים שנולדו 5 שנים אחרינו והם אלו ששומרים עלינו. בגלל מציאות מזדיינת שנראית אבודה. אני חייב לשמור על אמא אהובה, על אבא, על אחים, על אחיות קטנות, חברים וחברות כן אני גאה!!! אני לוחם!!! לפני חודש וחצי אחותי שלחה לי מכתב עם שוקולד, על המכתב היה כתוב פשוט... "תודה רבה!!!" היא בסה"כ בת 8 והיא מבינה יותר מכל הפוליטיקאים בארץ המקודשת הזו. ממש התרגשתי, אם לא הייתי משחק אותה קשוח הייתי גם מזיל דמעה. כי בשבילה אני כאן נמצא!!! אנחנו לא דורשים משכורת גבוהה, לא רוצים מכונית צמודה וגם לא חופשות בחו"ל, רק מילה טובה!!! רק שנדע שאומה שלמה עומדת מאחורינו שנדע שיש בשביל מה, שנרגיש ששווה, שנדע שלא טעינו כשביקשנו בבקו"ם קרבי. שכל דבר יהפוך לקל כי בשבילך נעשה הכל מולדת אהובה! אולי זה נשמע "קיטשי" וסתם כאילו אנחנו מזיינים ת´שכל, אך גם היום, יש מי שחושבים ומרגישים כך. תנו לנו את הכוח להמשיך קדימה... לנצח... על החתום, החייל הפשוט"
אמרתי שכשאני אחזור הביתה אני אעלה קטע ממש יפה שמישהו כתב. אין לי מושג האמת מי כתב את זה. אבל זה ללא ספק מעביר את המסר. "לאלמונית. איך אפשר לתאר חוויות? מילים זה דבר נדוש. איך אפשר להסביר דברים שאתה רואה ומרגיש, למישהו אחר? איך אפשר להסביר לך, לתאר מצב, להסביר את האי-צדק שאני חי? למה ג´ובניק חי טוב?! מוקף חיילות, יש לו את כל האפשרויות והזמן לעשות?! חבל שהשנים הטובות חולפות כל כך מהר. למה כשאני מגיע הביתה בשבת ומנסה להתחיל איתך את אומרת: "אתה מקסים, אתה נחמד, אבל אני לא אשב שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים ואחכה לאדון שיבוא מסריח, מלוכלך ועייף, ברוך השם אני יפה והאפשרויות פתוחות בפניי..." ועוד שבת עברה. למה שהתגייסנו, לחבר´ה במחלקה היו הרבה חברות, מכתבים, חבילות ופתאום נשארנו כולם לבד?! בגלל שלוש שנים מזדיינות?! אני יושב במארב, בתוך אוקיינוס של בוץ, שלג מרחף לאט למטה ואני רועד, אבל הלב... הלב קר יותר, כי כשאני שוכב פה את מתהפכת במיטה החמה והיבשה בבית המוגן, בין השמיכות (לבד או עם האהוב) ולא חושבת על כלום, לא יודעת בכלל שיש חיילים ששוכבים בבוץ, שרועדים מקור ומתים לעצום את העיניים... ולישון... ששומרים עליך אלמונית, כדי שתוכלי לשכב במיטה החמה, רגועה. כשאני בגבול לבנון בתוך אבוקה, עם אפוד, נשק, קסדה והרבה כעס בלב. איך להסביר לך? הרגשה של מתח וחרדה, של פחד ואהבה כשאני בא הביתה ומספר על היתקלות ועל הפחד וההתרגשות, ואתם מנענעים בראש, כאילו מבינים ומספרים על המכונית החדשה שקניתם. כשאני סופר אבנים ובקטב"ים שפוגעים לי בג´יפ ושומע איך החשוד תכנן לעלות ליצהר ולתת צרור בכל האחים שהיו איתי ממרץ 02´ ובעיתונות כותבים על חיילים רעים שיורים והורגים. כשאני רץ וילד בן 10 מקלל את האמא והאחות ומתאר איך יזיין אותן מ-א´ ועד ת´. ואני נגנב. כשאני בקסטינה ורואה נוף שרואים בחו"ל אך אני רוצה לראות את הבית ואני רואה אותו... בחלום ובתמונות, אני רוצה מילה טובה! כשכואב הגב והעיניים אדומות מחוסר שינה אני קורא בעיתון איך מסיבות אידיאולוגיות לא מוכנים הבני זונות לשרת בשכם, טול כרם, קלקיליה רמאללה, וג´נין כי זה נוגד את צו מצפונם. יש פראיירים אחרים שיעשו את העבודה השחורה בשבילם, כל הצפונים וה"ציוניים". אז מה אנחנו? אנחנו ה"כושים" של מדינת ישראל??? הם לא מבינים איפה הם חיים, הם לא מבינים שבלעדינו הם פשוט 2 מטר מתחת לאדמה?! ואני לא מבקש רחמים! אני גם לא מרחם על עצמי, אני זועק לאי-צדק! אנשים חכמים אמרו פעם "מי שלא עובד בערב שבת לא אוכל בשבת", אין להם מושג איך נרגיש אחרי 3 שנים שבהם ראינו מסגדים, מחבלים, נשקים וסמטאות, אין לכם מושג איך נרגיש אח"כ כשנשכב במיטה עם החברה ונרגיש שיש אנשים שנולדו 5 שנים אחרינו והם אלו ששומרים עלינו. בגלל מציאות מזדיינת שנראית אבודה. אני חייב לשמור על אמא אהובה, על אבא, על אחים, על אחיות קטנות, חברים וחברות כן אני גאה!!! אני לוחם!!! לפני חודש וחצי אחותי שלחה לי מכתב עם שוקולד, על המכתב היה כתוב פשוט... "תודה רבה!!!" היא בסה"כ בת 8 והיא מבינה יותר מכל הפוליטיקאים בארץ המקודשת הזו. ממש התרגשתי, אם לא הייתי משחק אותה קשוח הייתי גם מזיל דמעה. כי בשבילה אני כאן נמצא!!! אנחנו לא דורשים משכורת גבוהה, לא רוצים מכונית צמודה וגם לא חופשות בחו"ל, רק מילה טובה!!! רק שנדע שאומה שלמה עומדת מאחורינו שנדע שיש בשביל מה, שנרגיש ששווה, שנדע שלא טעינו כשביקשנו בבקו"ם קרבי. שכל דבר יהפוך לקל כי בשבילך נעשה הכל מולדת אהובה! אולי זה נשמע "קיטשי" וסתם כאילו אנחנו מזיינים ת´שכל, אך גם היום, יש מי שחושבים ומרגישים כך. תנו לנו את הכוח להמשיך קדימה... לנצח... על החתום, החייל הפשוט"