תראי, אני חדשה פה, ודי חדשה בכל העסק
כלומר רשמי, למרות שההתמודדות שלנו היא כבר כחמש שנים, עד עכשיו לא היה לי קשר עם משפחות של חולי אלצהיימר, רק עם אנשים שעברו את זה פעם...אבל רוצים הכי מהכל לשכוח, לא לתת עצות , לא חשוב על ההורה אחרי המחלה, מבחינתם הם מוחקים את החלק הזה... מכל האנשים האלה שמעתי, שההתמודדות עם המחלה בשלב מסוים הופכת לבלתי אפשרית. שהמחלה הזו לקחה להם ביס ענקי מהחיים הנורמאלים.. ועוד ועוד. אני מתחילה להרגיש את הדברים ביומיום, וכבר הם הופכים להיות מעיקים, ויש פה הרבה צדדים לענין, כשאני התחלתי להביא עובדת שתהיה עם חמותי כל היום למרות שיש לה פה משפחה, המשפחה המורחבת הרימה גבה, אבל אני הרגשתי שלמען השפיות שלי והכבוד שלה אני חיבת את זה, אני לא מסוגלת לטפל בה ברמה מכבדת, כי הפתיל שלי קצת קצר, אז על שאלה שחוזרת עשר פעמים אני מגיבה בקוצר רוח, שאני לא יודעת אם זה למזלי או לא, מחזיר לה את הצלילות ואז היא מתרגזת עלי...ואז אני מתרגזת, הגעתי למצבים שהעמדתי אולטימטום באחד החגים, שהיא לא תהיה אצלי, וזה לא בגללה המסכנה, אלא בגלל שהבנים שלה סירבו להכיר שיש בעיה מעבר לאופי עקשני וקשה...ולכן לא נקטו בדרך שתעזור לה כמו מלווה צמודה. אני התחלתי עם זה, והבאתי לה אישה שתהיה איתה כשהיא אצלנו, ואז החיים בחברתה הפכו להיות נסבלים, והשטויות שלה עברו אפילו בחיוך... ראבאק, אני מדברת על שבוע אחד מכל שישה שבועות, אחרי שהיא עברה לבן הבא, נשמנו לרווחה, והתחלנו שוב לספור טבלת יאוש... עוד לפני שהיא אובחנה, עברנו במשך שנתיים גהינום כל המשפחה..המצב שלה החמיר והנדידה השבועית מילד לילד (שהיתה ברצונה בלבד,) היתה גרועה לה, כי היא החמירה את הבילבול שלה... ואז בשלב מסוים אחרי שנתיים של נדידות שלה, ישבו הילדים שלה והחליטו שהיא חוזרת הביתה עם עובדת זרה, היא עמדה על רגליה האחוריות, עשתה לנו הצגות מהגהינום,אבל אנשים בעלי ניסיון אמרו לנו שככה זה... היום היא רק שבתות אצלנו. שזה לא פיקניק, אבל בהחלט ניסבל.. אז את מבינה ? הנסיון שלנו איתה הוא לא יום יום שבוע שבוע, כל רגע בלי מנוחה. ואנחנו לא לבד, יש עוד אנשים בסביבה. בשבילך זו ודאי הקלה עצומה אם מישהו מוכן להשגיח עליה ליום, אנחנו גם יום אחד לא שרדנו, אז אם היא היתה מגיעה למצב של אמא שלך? נדמה לי שהקו האדום אצל הבנים שלה זה ענין הצרכים, כשזה יגיע לכך, הם יעבירו אותה למוסד סיעודי, שם יש אנשים שזו העבודה שלהם. אנחנו לא נוכל. ולכן שאלתי, לא באתי לשפוט אף אחד, אני גם לא מכירה את מערכת היחסים ביניך לאמא שלך לפני, ומה רגשי המחויבות שלך, אם את מרגישה שהכבוד של אמא שלך הוא דוקא להיות בבית, ושאת תקדישי את כל רגעיך לענינה, אני לא הייתי יכולה, אבל אני מצדיעה לך. לא התכוונתי לפגוע בך או משהו, ואם עשיתי את זה אני מתנצלת, ועוד משהו לגבי אנשים ומחלות, יש כל מיני אנשים, ואם אנשים נעלמים, זה לא תמיד בגלל רוע, אני יכולה לומר לך על עצמי, להתיחס למחלה באופן עניני אני מסוגלת, אפילו רציתי ללמוד רפואה פעם ולטפל באנשים. אבל להיות אחות, את זה אני לא יכולה, לא לנקות חולה על על המשתמש מכך, כשאבי היקר נפטר לפני כחצי שנה, הוא היה בן 90 כמעט, עד הרגע האחרון שלו הוא היה צלול לגמרי, היה איש חכם שמאוד אהבתי והערצתי, אבל בשנה האחרונה חלה בסרטן, ומצבו הגופני התדרדר, אז עשינו סבב שבתות אצלו , כל שבת שהייתי אצלו נקרעתי כשראיתי מה נשאר ממנו, לקראת סוף ימיו שמו לו טיטולים ליתר ביטחון (עד הרגע האחרון הוא התאמץ לקום לשירותים) אז אמרתי לאחי "אין לי בעיה לקום אליו ולעשות מה שהוא רוצה, אבל טיטול, אתה תשים לו" והוא הסכים והבין אותי, אני לא הייתי מסוגלת, באיזה שהוא שלב, אפילו נכנסתי להכחשה שהוא כולך למות, וכשקיבלתי את הבשורה הנוראית, הייתי המומה...כאילו מה? את ידעת שאבא שלך זקן וחולה ולהלך למות...אז לא, אני התנתקתי, אני מתנתקת נפשית, , כי אחרת אני לא מחזיקה מעמד, ואני בנאדם חזק בדרך כלל, זה כנראה סוג של מנגנון הגנה, אבל ככה אני, ואני מאמינה שככה הרבה אנשים,יש אנשים שנעלמים כי הם יודעים שלא יוכלו לנצל אתכם יותר כי אין מה, ויש כאלה שלא יודעים איך להתמודד עם המצב, אז מתנתקים.ומכיון שזו לא אמא שלהם, אז הם מתנתקים פיזית לא רק נפשית... אילו היו אומרים לי ששנה של טיפול מסוים יום יום יבריא את החולה,הייתי עוזבת הכל ועושה את זה, כמו שמטפלים בתינוק, ואז הוא גדל והופך עצמאי, אבל ככה,,, צריך להיות עם אופי מיוחד כדי להחזיק מעמד, לי אין כזה, אני למשל גם לא מסוגלת ללכת לניחום אבלים, בתחילה כשלא הייתי הולכת לניחום נתתי תירוצים "לא שמעתי, לא ידעתי," היום אני אומרת לכולם את האמת "אני מצטערת, זו מצוה מאוד גדולה וחשובה, אבל אני לא מסוגלת" אפילו בשבעה של אבא שלי ברחתי אחרי יומים הביתה וישבתי לבד, לא כל האנשים קורצו מאותו חומר,
