תפילה

אירילה

New member
שלום לך שש שבע וברוכה הבאה לפורום

אני רוצה רק להבהיר בלל מאוד חשוב שאנחנו מאוד מקפידים עליו פה בפורום שלנו , לא חשוב מה תהא דעתו או מעשיו של כל גולש שהוא בן משפחה לחולה , כן מסכימים או לא מסכימים ,אנחנו פה בשביל לתמוך ובעיקר לתמוך. במקרה של ענת , כולנו כאן מכבדים את רצונה של ענת ותומכים בה ,בדיוק כפי שאנחנו תומכים בכל אחד אחר גם אם איננו שותפים לדעתו או איננו מסכימים עימו. תודה על תשומת הלב גרשון/מנהל הפורום
 

שש שבע

New member
הבנתי שזו הבחירה שלה, ולא כורח המציאות

יש הבדל מאוד גדול בין השנים, אדם מתעקש על מציאות קשה יותר, יש בזה משהו מאוד רגשי, לדעתי לא מציאותי, מאלצהיימר לא מחלימים, והמצב רק הופך יותר גרוע, הבנאדם כבר לא אותו בנאדם, המוח שלו כמעט מת לגמרי... אין בזה שום כבוד לאף אחד, מחלה מזופתת שהורסת לא רק את החיים של החולה, ליבי ליבי לה, אני רק יכולה לנוד בראשי, אבל לדעתי היא יכולה לשפר את המציאות בה היא חיה, מה יגרע מהטיפול באמא אם מישהו אחר יחליף לה טיטולים? מה היא כבר זוכרת מהמקום בו היא גרה? מה השכנים צריכים לסבול את הצעקות הנוראיות שלה?ולמה הבת צריכה להיות כל הזמן במצב של חוסר נעימות אל מול השכנים? למה הבת שלה צריכה לחיות את חיהה סביב טיפול בחולה ובמחלה,מה יהיה רע, אם תשאיר את העבודה השחורה לעובדים המקצועיים, והיא תבוא לאמא נקיה, ומסודרת, תשב לידה ותדבר איתה, תקרא לה סיפורים, ועוד ועוד? ואחרי כמה שעות תחזור הביתה, לבית נקי , שקט, ו...לחיים פרטיים שלה? אני לא מבינה, אבל כפי שאמרתי כל אחד והבחירות שלו, מה יש לתמוך או לא לתמוך בזה?
 

אירילה

New member
לתמוך בהחלטה של הגולש גם אם איני מסכים לכך

אנחנו לא מציקים כאן ולא מנסים לשכנע ,כל אחד שהחליט על דרכו ,אנחנו מכבדים את רצונו ואת דעתו ומחזקים אותו וזו מעלתו של הפורום , כולנו תומכים אחד בשני ולכן אני מבקש גם לרדת מהעניין של ענתי. ולענתי ,את לא חייבת דין וחשבון לאף אחד , את מראשונות חברי הפורום והראש/ונה לדעת שמלבד לבורא עולם את לא חייבת לאף אחד דו"ח. שאמא תרגיש טוב וגם את. גרשון
 

שש שבע

New member
מה עקץ אותך גרשון?

ששאלתי שאלות? למה אסור? אולי אני אלמד עוד משהו שאני לא יודעת? אני הצקתי לה ושיכנעתי אותה לשים במוסד? איפה ראית? שאלתי, "לתמוך בהחלטה של גולש" אני אפילו לא ידעתי אם זו החלטה שלה או כורח המציאות... ולכן שאלתי, אבל ברגע שהיא אמרה שזו בחירה שלה, אז עזבתי,,, זה לא ענין שלי, אבל אם היא היתה נותנת תשובה אחרת, אולי הייתי יכולה להפנות עצה שתעזור. אתה מכיר אותה הרבה זמן, ומרגיש צורך לגונן, אני מכבדת את זה, אבל התגובה שלך בהחלט לא היתה נעימה.
 

ענתי44

New member
באתי לשתף בפורום

כשאצבעותיי רועדות ומסך עיניי לוט בדמעות. אבל, החלטתי שהגיע הזמן להפסיק לשתף במה שקורה עם אמא. רק להגיב לאחרים. אם אני זקוקה לכתוב כדי להתמודד יש גם מחברת ועט. אבל יש משהו שיושב אצלי כבר שנים בלב והבלגתי. בכל פעם מחדש רציתי לומר והתחרטתי. דרורה אומרת בצדק שאין פתרון טוב, יש את הרע במיעוטו. כל פתרון הוא מותאם במיוחד לחולה ולמשפחתו וכל המורכבות והדינמיקה במשפחה ופתרון לחולה שטוב עכשיו מחר כבר יהיה פסה. הנסיבות ומצבו ישתנו. המשותף לכולנו כאן לגולשים המגיבים או אלה שרק קוראים זה שכולנו מתמודדים עם מחלה נוראית. כולנו עושים מעל ומעבר וכולנו אוהבים ודואגים ליקירנו. אבל כל אחד שונה מהשני. זה היופי שלנו כחברה תומכת. גם אם אנחנו רוצים מאוד להטיב עם אדם אחר ולעזור לו, אנחנו לא תמיד יודעים את כל הנסיבות. ואם למשל ננזוף באדם שהכניס את אביו לבית אבות ולא הביא עובד זר הביתה, אולי מצבה הכלכלי של אותה משפחה קשה ואין ביכולתם למשל לממן עלות עובד זר. בעוד שעבור בית אבות יש מימון של כמעט כל העלות במקרים שכאלה? אולי יש חילוקי דעות בין האחים על הטיפול.... ויש עוד הרבה גורמים סמויים שמשתתפים בהחלטה על דרך הטיפול. ויש גם דעות שונות לגבי חלקו של בן זוג או הילדים בטיפול, כאלה שחושבים שצריך להמשיך בחיים ולהביא מיד מטפלת וזה בסדר או כאלה שמעדיפים להיות מעורבים מאוד בטיפול, כמוני למשל, וגם זה בסדר. בשבע ומשהו השנים האחרונות, עברתי דרך ייסורים. הטיפול וההתמודדות חזיתית עם מר אלצהיימר, ויש את החלק של קפקא, כלומר ההתמודדות מול גופים ומוסדות המערימים קשיים ומאלצים אותנו להילחם על הזכויות של יקירנו. ויש את הסביבה, את אלו שתמיד הענקת להם בימים הטובים וכמו עכברים מספינה טובעת נעלמים כשאתה הכי זקוק, ויש את אלה שחבל שהם לא נעלמים. אלה שצועקים עליך, מתוך כוונה טובה כמובן, ואומרים לך מה לעשות. גם אם זה ממש לא טוב לחולה. למשל החברה של אמא שלי שהתעקשה, בימים שאמא ישבה בכסא משרדי עם קשיי הליכה, שלב לפני הכסא גלגלים. היא התעקשה לשים בגב של אמא כרית, בניגוד למטפלים מהפיזיותרפיה שהורו לי אחרת. וצעקה עלי. ואני הבלגתי, כדי שאמא תרוויח חברה. ושמרתי שלא תחליק ארצה. יש את הזרים שמדברים עליך כאילו אתה לא שומע, בדרך כלל עם תובנות של " אישה כזו צריך להשאיר בבית ולא להוציא לקניון" וכל מיני דברים מעצבנים שכאלה. ופה בפורום זה היה אי השפיות שלי, המקום שיכולתי לכתוב הכל, לשתף, לבכות בלי שישפטו אותי ושיבינו אותי. ואפילו יצחקו איתי על המחלה בלי רגשי אשמה על הצחוק. אבל, לא אחת מצאתי את עצמי מנסה להסביר, מתנצלת. מתגוננת על ההחלטה שלי להשאיר את אמא בבית. ולפעמים אפילו חשתי שיש שחושבים שאם אני לא בוחרת את הפתרון שהם מאמינים בו, אני "מאבדת" את הזכות לבכות ולשתף שקשה. אני מעולם לא הטפתי בכוח על אף אחד לא להעביר את יקירו לבית אבות או לא להביא מטפל זר ולטפל בעצמו. תמיד השתדלתי לזרום עם החברים פה, לסמוך על שיפוט דעתם והחלטתם ולחזק ולעודד. מעולם לא טענתי או סברתי שאני טובה יותר או פועלת נכון יותר. ותמיד הדגשתי שבמצבים מסוימים אני לא פוסלת שום דבר. וכאשר הרופא אמר לי לפני כמה חודשים שאני במצב לא טוב וזקוקה לניתוח, בחרתי אחרי שיקולים רבים, ומתוך טובת אמא שלי בעיקר את הפתרון שהאמנתי ואני מאמינה הכי טוב. ולמרות שהיו שהתנפלו על החלטתי זו במקום להיות חברים ולתמוך בי ברגעים קשים, המשכתי עם החלטתי והמשכתי לאהוב את אותם אנשים מתוך אמונה שהכוונה שלהם טהורה וטובה. אבל הגעתי לנקודה שדי. שנמאס לי להתנצל ולהסביר. הגעתי לשלב שאין לי כוח להתעסק עם זה. שאני כמובן, בייעוץ עם משפחתי ועם קומץ חברים, המחליטה על פתרון. שנים היה לי קשה לקחת אחריות על אמא שלי, מתוך תחושה של מי אני שאקבע עבורה. גם אם זה לטובתה. אבל לא עוד. אני, כדרך בני אנוש בטח טועה לא מעט, ולפעמים חוזרת על הטעות שוב ושוב ( למשל לענות לצעקות שלה כשברור שהאלצהיימר זועק ממנה ) ובטח אטעה לא מעט. אבל ברגע שאני מחליטה משהו, ושלמה איתו, אז זו החלטתי ואם מישהו לא מסכים איתה.... זכותו. אני לא מצטדקת יותר. ואם זה אומר שאין לי כבר מקום לשתף ולקבל , למרות הכל תמיכה, אז לא צריך. רוצה להבהיר שאני מתכוונת להשאר חלק בלתי נפרד מהפורום ואשתדל, אם אוכל, להיות מעורבת. ולהיות תומכת כמיטב יכולתי.
 

hregev10

New member
ענתי - אני איתך בכל החלטותיך../images/Emo70.gif../images/Emo70.gif../images/Emo70.gif

עוד אתמול כשנכנסת ל"ויכוח" עם אותה אשה שרוצה כאילו לעזור, רציתי להיכנס לפורום ולהעיר אבל בגלל מצוקת הזמן שלי דחיתי זאת, אז גרשון עשה זאת כמנהל הפורום, זאת אומרת שהוא היה בדיעה שלי, כל אדם רשאי להחליט את החלטותיו, לכל היותר חבריו בפורום רשאים לתמוך ולהושיט תמיכה בשעת הצורך. המצב של אמא וגם שלך אינו טוב, אבל רק את ומשפחתך תחליטו איך להמשיך. מי כמו חברי הטובים בפורום יודע על הקשיים שהיו לי עם בעלי מיכאל ז"ל , על האלימות שלו בבית וברחוב, על דום הלב שעבר עם ההחייאה הממושכת ו-10 ימי אשפוז בטיפול נמרץ עד שיצא מזה עם השפעה גדולה על המחלה שקיננה במוחו, הוא הפך להיות אדם אחר והמשיך להיות בבית בעזרת מטפלים תקופה ארוכה למדי, על הנפילות שלו ועל השבר באף כתוצאה מנפילה ועל השבר בחוליה בגב לאחר נפילה נוספת , ועל נפילות נוספות שברוך השם לא הרעו את המצב עוד, ההתדרדרות נמשכה עד אותו ארוע מוחי שחווה שהביא אותו אל פי פחת. וכבר לא היה יכול ללכת ורייר כל הזמן, אי אפשר היה להבין מה הוא אומר מה גם שזה לא היה לענין, רק אז הועבר למוסד לאחר שכנוע לא קטן עם המשפחה, אני נשברתי, אבל הייתי אצלו יום-יום ואני האכלתי אותו ארוחת ערב והייתי נוכחת בזמן השכבתו לישון ובחנתי את החלפת הטיטולים ואת שמירת ההגיינה אצלו שחלילה לא יתווספו לו פצעי לחץ, גם כשפעם אחרו בנתינת האוכל ואני בדיוק הגעתי הם חטפו שטיפה כזאת שאחר-כך הוא אף פעם לא היה אחרון בקבלת האוכל, אני הערתי תמיד כשראיתי שהוא לא הוציא מספיק נוזלים באותו היום (כזכור הוא היה תקופה ארוכה עם קטטר) ואזז בלילה הוא היה מקבל אינפוזיה של נוזחלים לתוך השוק בזמן השינה , כי בערות הוא היה מתנגד, כך הייתי איתו כל הזמן בערב וגם כשקרה מה שקרה והוא נחנק מאפירציה כתוצאה מהקאה בשכיבה, הייתי לידו ממש עד הסוף כי זה מה שהחלטתי בשיתוף פעולה עם המשפחה. ענתי - חזרתי על כל מה שהיה על מנת שהמצדדים או היפוכם ידעו ויפנימו ששכל אחד עושה מה שהוא חושב שזה הכי טוב בשביל החולה שמשתנה לו מול העינים ואנחנו כאן בשביל לתמוך ולהעביר מנסיוננו לאלה שמתמודדים עם מחלה שהורסת את החיים של כל הסובבים את החולה ובטח אלה שמטפלים. ענתי המשיכי בדרכך ואל תקשיבי לנותני עצות חסרי נסיון ועשי מה שאת יכולה ומסוגלת לעשות ופעלי לפי צו מצפונך כי זה הכי חשוב, שתרגישי שאת שלמה עם מה שאת עושה, זה הכי חשוב. לבסוף אם הכתיבה הפורום גורמת לך לפורקן -עשי זאת בלב שלם ואל תשמעי לאף אחד, חזקי ואמצי ובעיקר הרגישי טוב. להתראות וחג שמח חני
 
ענתי יקירה שלי,אני איתך תמיד

כל ככ מרגש לקרוא כל מה שכתבת וברור שרק את תחליטי ותמשיכי לשתף אותנו לא משנה מה יכתבו אחרים כי אנו מכירים אותך ויודעים שאת מיוחדת במינך וזר לא יבין זאת. מסכימה עם מה שחני כתבה לך אוהבת מאד אותך ואת אמא שיהיה חג שמח ובריאות טובה נשיקות, טובה
 
ענתי יקירתנו...

כמו שכתבו קודמי,אל לך להתחשב בכל מי שכותב ומה שכותב, תמשיכי לשתף אותנו בכל הקורות לאימא א' ולאימא ב', אנחנו כאן נתמוך בך בכל החלטה כי בשביל זה נוצר הפורום!! את לא צריכה להתנצל ולא להסביר את עצמך כל פעם מחדש, ואם אורחים (פורחים) יביעו דעה אחרת וישאלו שאלות שלא יצמאו חן בענייך פשוט תתעלמי, את לא חייבת תשובה לאף אחד, גרשון , חני וטובה הסבירו והדגישו לפני, כך שלי נשאר רק להצטרף לדעתם ולחזק אותך. מקווה שהדברים מתחילים להסתדר עם אימא ותצליחו להעביר חג שמח, עד כמה שאפשר, שולחת לך חיבוק ענק, ניצה.
 

שש שבע

New member
תראי, אני חדשה פה, ודי חדשה בכל העסק

כלומר רשמי, למרות שההתמודדות שלנו היא כבר כחמש שנים, עד עכשיו לא היה לי קשר עם משפחות של חולי אלצהיימר, רק עם אנשים שעברו את זה פעם...אבל רוצים הכי מהכל לשכוח, לא לתת עצות , לא חשוב על ההורה אחרי המחלה, מבחינתם הם מוחקים את החלק הזה... מכל האנשים האלה שמעתי, שההתמודדות עם המחלה בשלב מסוים הופכת לבלתי אפשרית. שהמחלה הזו לקחה להם ביס ענקי מהחיים הנורמאלים.. ועוד ועוד. אני מתחילה להרגיש את הדברים ביומיום, וכבר הם הופכים להיות מעיקים, ויש פה הרבה צדדים לענין, כשאני התחלתי להביא עובדת שתהיה עם חמותי כל היום למרות שיש לה פה משפחה, המשפחה המורחבת הרימה גבה, אבל אני הרגשתי שלמען השפיות שלי והכבוד שלה אני חיבת את זה, אני לא מסוגלת לטפל בה ברמה מכבדת, כי הפתיל שלי קצת קצר, אז על שאלה שחוזרת עשר פעמים אני מגיבה בקוצר רוח, שאני לא יודעת אם זה למזלי או לא, מחזיר לה את הצלילות ואז היא מתרגזת עלי...ואז אני מתרגזת, הגעתי למצבים שהעמדתי אולטימטום באחד החגים, שהיא לא תהיה אצלי, וזה לא בגללה המסכנה, אלא בגלל שהבנים שלה סירבו להכיר שיש בעיה מעבר לאופי עקשני וקשה...ולכן לא נקטו בדרך שתעזור לה כמו מלווה צמודה. אני התחלתי עם זה, והבאתי לה אישה שתהיה איתה כשהיא אצלנו, ואז החיים בחברתה הפכו להיות נסבלים, והשטויות שלה עברו אפילו בחיוך... ראבאק, אני מדברת על שבוע אחד מכל שישה שבועות, אחרי שהיא עברה לבן הבא, נשמנו לרווחה, והתחלנו שוב לספור טבלת יאוש... עוד לפני שהיא אובחנה, עברנו במשך שנתיים גהינום כל המשפחה..המצב שלה החמיר והנדידה השבועית מילד לילד (שהיתה ברצונה בלבד,) היתה גרועה לה, כי היא החמירה את הבילבול שלה... ואז בשלב מסוים אחרי שנתיים של נדידות שלה, ישבו הילדים שלה והחליטו שהיא חוזרת הביתה עם עובדת זרה, היא עמדה על רגליה האחוריות, עשתה לנו הצגות מהגהינום,אבל אנשים בעלי ניסיון אמרו לנו שככה זה... היום היא רק שבתות אצלנו. שזה לא פיקניק, אבל בהחלט ניסבל.. אז את מבינה ? הנסיון שלנו איתה הוא לא יום יום שבוע שבוע, כל רגע בלי מנוחה. ואנחנו לא לבד, יש עוד אנשים בסביבה. בשבילך זו ודאי הקלה עצומה אם מישהו מוכן להשגיח עליה ליום, אנחנו גם יום אחד לא שרדנו, אז אם היא היתה מגיעה למצב של אמא שלך? נדמה לי שהקו האדום אצל הבנים שלה זה ענין הצרכים, כשזה יגיע לכך, הם יעבירו אותה למוסד סיעודי, שם יש אנשים שזו העבודה שלהם. אנחנו לא נוכל. ולכן שאלתי, לא באתי לשפוט אף אחד, אני גם לא מכירה את מערכת היחסים ביניך לאמא שלך לפני, ומה רגשי המחויבות שלך, אם את מרגישה שהכבוד של אמא שלך הוא דוקא להיות בבית, ושאת תקדישי את כל רגעיך לענינה, אני לא הייתי יכולה, אבל אני מצדיעה לך. לא התכוונתי לפגוע בך או משהו, ואם עשיתי את זה אני מתנצלת, ועוד משהו לגבי אנשים ומחלות, יש כל מיני אנשים, ואם אנשים נעלמים, זה לא תמיד בגלל רוע, אני יכולה לומר לך על עצמי, להתיחס למחלה באופן עניני אני מסוגלת, אפילו רציתי ללמוד רפואה פעם ולטפל באנשים. אבל להיות אחות, את זה אני לא יכולה, לא לנקות חולה על על המשתמש מכך, כשאבי היקר נפטר לפני כחצי שנה, הוא היה בן 90 כמעט, עד הרגע האחרון שלו הוא היה צלול לגמרי, היה איש חכם שמאוד אהבתי והערצתי, אבל בשנה האחרונה חלה בסרטן, ומצבו הגופני התדרדר, אז עשינו סבב שבתות אצלו , כל שבת שהייתי אצלו נקרעתי כשראיתי מה נשאר ממנו, לקראת סוף ימיו שמו לו טיטולים ליתר ביטחון (עד הרגע האחרון הוא התאמץ לקום לשירותים) אז אמרתי לאחי "אין לי בעיה לקום אליו ולעשות מה שהוא רוצה, אבל טיטול, אתה תשים לו" והוא הסכים והבין אותי, אני לא הייתי מסוגלת, באיזה שהוא שלב, אפילו נכנסתי להכחשה שהוא כולך למות, וכשקיבלתי את הבשורה הנוראית, הייתי המומה...כאילו מה? את ידעת שאבא שלך זקן וחולה ולהלך למות...אז לא, אני התנתקתי, אני מתנתקת נפשית, , כי אחרת אני לא מחזיקה מעמד, ואני בנאדם חזק בדרך כלל, זה כנראה סוג של מנגנון הגנה, אבל ככה אני, ואני מאמינה שככה הרבה אנשים,יש אנשים שנעלמים כי הם יודעים שלא יוכלו לנצל אתכם יותר כי אין מה, ויש כאלה שלא יודעים איך להתמודד עם המצב, אז מתנתקים.ומכיון שזו לא אמא שלהם, אז הם מתנתקים פיזית לא רק נפשית... אילו היו אומרים לי ששנה של טיפול מסוים יום יום יבריא את החולה,הייתי עוזבת הכל ועושה את זה, כמו שמטפלים בתינוק, ואז הוא גדל והופך עצמאי, אבל ככה,,, צריך להיות עם אופי מיוחד כדי להחזיק מעמד, לי אין כזה, אני למשל גם לא מסוגלת ללכת לניחום אבלים, בתחילה כשלא הייתי הולכת לניחום נתתי תירוצים "לא שמעתי, לא ידעתי," היום אני אומרת לכולם את האמת "אני מצטערת, זו מצוה מאוד גדולה וחשובה, אבל אני לא מסוגלת" אפילו בשבעה של אבא שלי ברחתי אחרי יומים הביתה וישבתי לבד, לא כל האנשים קורצו מאותו חומר,
 
שש שבע יקרה, כל הכבוד על הכנות

אני מכבדת אותך על הכנות שלך וכפי שכבר ראית לכל אחד יש התמודדות אחרת ויכולת שונה לטפל בחולה סיעודי גם אני כמוך מנסה להתנתק רגשית אך לא תמיד מצליח לי מאחלת לכם שתצליחו לטפל באמא תמיד הכי טוב שיש ואם צריך אז גם מוסד זו לא בושה חג שמח, טובה
 
למעלה