תפילה זו טעות !!!
הנושא: תפילה, מאת – יוסי קרמר. שאלה. למה, בן האנוש זקוק לתפילה? האם, תפילה זו בעיה נפשית? תשובה. ראשית, כולנו צרכים להבין שתפילה זו בעיה נפשית! שנית, נשאלת השאלה, מדוע זו בעיה נפשית? מהרגע שבן האנוש החל לחשוב שהוא מדבר או מתפלל לאלוהים {ויש אלוהים}, לישו או בודהה או לכול ישות אחרת שהוא מדמיין, בן האנוש צריך בעצם להבין שהוא מדבר לישויות דמיוניות שהוא יוצר בתודעתו ובעצם התפילה הוא מכניס עצמו למצב של חלימה גם בזמן ערות וגם בזמן שינה. כיוון שאותה דמות דמיונית שהמאמינים פונים, מתפללים אליה, היא בעצם דמות דמיונית בתודעתם ובעצם המעשה, התפילה, הם פשוט לא במודע פיצלו את אישיותם שלהם. כלומר, המאמינים מדברים עם ישויות, דמויות דמיוניות שהם יצרו בתודעתם והם לא קימות במציאות האמיתית ולכן המתפלל מנתק את עצמו מהאני העצמי שלו. בדת של היהודים לדוגמה, אלוהים זו דמות דמיונית אחת בתודעתם של המאמינים שאליה הם מתפללים, מדברים, פונים. והדמות השנייה בתודעתו של המתפלל זה המתפלל עצמו שהיא גם דמות דמיונית. כלומר, שתי דמויות דמיוניות בתודעתו של המתפלל וזה מצב של חלימה, הזיה, גם בזמן ערות מה שיוצר אישיות בעלת פיצול באישיות! בן האנוש זקוק לדת, לאמונות הטפלות ותפילות, מתוך צורך רגשי שנובע בעיקר מהרגשות השלילים שבנו, בעיקר רגש הפחד, הדיכאון והחרדות, הרגשת הנרדפות, הרגשת הנטישה ועוד, כי בן האנוש מרגיש רע עם עצמו, בגלל הרגש שבו בגלל חוסר ההבנה בתחום האישי, איך הגוף של בן האנוש צריך להיות מופעל וגם בגלל חוסר ההבנה בנושא הרוחני. הדת והתפילות, הם פולחן רגשי שבאמצעותו המתפלל מרגיש טוב עם עצמו וכתוצאה מכך הוא מנתק את עצמו מהאני העצמי שלו, מזהותו ומהמציאות האמיתית ובכך הוא מכניס עצמו למצב של חלימה, גם בזמן ערות. כיוון שבן האנוש מדחיק את רגשותיו השלילים ומתעלם מהם ובכך הוא בעצם אומר לעצמו לא במודע שרגש שגורם לו להרגיש רע עם עצמו, כאילו לא קורה לו, אבל בעצם הרגשות השליליים קיימים בו. לכן, בן האנוש מבטל את עצמו ומאבד את זהותו ובונה לו בתודעתו מציאות דמיונית שהמציאות הדמיונית, זה לא המציאות האמיתית בגלל שקשה לו לבן האנוש לחיות עם האני העצמי האמיתי שלו כי הוא מתייסר ומתענה במציאות האמיתית כתוצאה מהרגשות שבו וחוסר ההבנה איך להפעיל את גופו ולהגיע למצב של שלווה פנימית. שלישית, יש אלוהים!!! כל בן אנוש, חייב לדבר לעצמו ולהבין את בעיותיו הנפשיות בעצמו, כי רק אם בן האנוש יבין את בעיותיו הנפשיות שנובעות בעיקר מהרגשות הפנימיים שבנו, הוא יוכל לתקן את עצמו ואין שום דרך אחרת וזה מה שאלוהים, לפי דעתי והבנתי, רוצה שנבין וזה מהות החיים, כשבסוף כול הדורות נגיע לשלווה הפנימית, לא נחלה ולא נמות ונגיע גם לאלוהות, כנשמה! רבעית, עלינו להבין שכדי להתנתק מאותם ישויות, דמויות שאנו יוצרים בתודעתנו בתפילותינו, עלינו לעבד את הנתונים בעצמנו, על ידי כך שנדבר לעצמנו ונתקן את עצמנו בעצמנו מתוך הבנה עצמית ורצון לשינוי הרגלים שגויים ושלא נדבר, נתפלל עם כל מיני ישויות, דמויות שאנו מדמיינים, בתודעתנו. כי יש לנו בני האנוש, זהות אחת בלבד ועלינו להבין איך לשמור ולהגן על זהותנו ולחיות במציאות האחת האמיתית, ההגיונית, להיות בריאים ולאריך חיים. לסכום, התיקון הוא באמצעות ההבנה של בן האנוש איך לשנות ולתקן את עצמו והכי חשוב שיבין שהוא צריך לדבר לעצמו, כדי שהוא יתחבר לעצמו ולא לאף אחד אחר. לכן, אין הגיון בתפילה ובדת.
הנושא: תפילה, מאת – יוסי קרמר. שאלה. למה, בן האנוש זקוק לתפילה? האם, תפילה זו בעיה נפשית? תשובה. ראשית, כולנו צרכים להבין שתפילה זו בעיה נפשית! שנית, נשאלת השאלה, מדוע זו בעיה נפשית? מהרגע שבן האנוש החל לחשוב שהוא מדבר או מתפלל לאלוהים {ויש אלוהים}, לישו או בודהה או לכול ישות אחרת שהוא מדמיין, בן האנוש צריך בעצם להבין שהוא מדבר לישויות דמיוניות שהוא יוצר בתודעתו ובעצם התפילה הוא מכניס עצמו למצב של חלימה גם בזמן ערות וגם בזמן שינה. כיוון שאותה דמות דמיונית שהמאמינים פונים, מתפללים אליה, היא בעצם דמות דמיונית בתודעתם ובעצם המעשה, התפילה, הם פשוט לא במודע פיצלו את אישיותם שלהם. כלומר, המאמינים מדברים עם ישויות, דמויות דמיוניות שהם יצרו בתודעתם והם לא קימות במציאות האמיתית ולכן המתפלל מנתק את עצמו מהאני העצמי שלו. בדת של היהודים לדוגמה, אלוהים זו דמות דמיונית אחת בתודעתם של המאמינים שאליה הם מתפללים, מדברים, פונים. והדמות השנייה בתודעתו של המתפלל זה המתפלל עצמו שהיא גם דמות דמיונית. כלומר, שתי דמויות דמיוניות בתודעתו של המתפלל וזה מצב של חלימה, הזיה, גם בזמן ערות מה שיוצר אישיות בעלת פיצול באישיות! בן האנוש זקוק לדת, לאמונות הטפלות ותפילות, מתוך צורך רגשי שנובע בעיקר מהרגשות השלילים שבנו, בעיקר רגש הפחד, הדיכאון והחרדות, הרגשת הנרדפות, הרגשת הנטישה ועוד, כי בן האנוש מרגיש רע עם עצמו, בגלל הרגש שבו בגלל חוסר ההבנה בתחום האישי, איך הגוף של בן האנוש צריך להיות מופעל וגם בגלל חוסר ההבנה בנושא הרוחני. הדת והתפילות, הם פולחן רגשי שבאמצעותו המתפלל מרגיש טוב עם עצמו וכתוצאה מכך הוא מנתק את עצמו מהאני העצמי שלו, מזהותו ומהמציאות האמיתית ובכך הוא מכניס עצמו למצב של חלימה, גם בזמן ערות. כיוון שבן האנוש מדחיק את רגשותיו השלילים ומתעלם מהם ובכך הוא בעצם אומר לעצמו לא במודע שרגש שגורם לו להרגיש רע עם עצמו, כאילו לא קורה לו, אבל בעצם הרגשות השליליים קיימים בו. לכן, בן האנוש מבטל את עצמו ומאבד את זהותו ובונה לו בתודעתו מציאות דמיונית שהמציאות הדמיונית, זה לא המציאות האמיתית בגלל שקשה לו לבן האנוש לחיות עם האני העצמי האמיתי שלו כי הוא מתייסר ומתענה במציאות האמיתית כתוצאה מהרגשות שבו וחוסר ההבנה איך להפעיל את גופו ולהגיע למצב של שלווה פנימית. שלישית, יש אלוהים!!! כל בן אנוש, חייב לדבר לעצמו ולהבין את בעיותיו הנפשיות בעצמו, כי רק אם בן האנוש יבין את בעיותיו הנפשיות שנובעות בעיקר מהרגשות הפנימיים שבנו, הוא יוכל לתקן את עצמו ואין שום דרך אחרת וזה מה שאלוהים, לפי דעתי והבנתי, רוצה שנבין וזה מהות החיים, כשבסוף כול הדורות נגיע לשלווה הפנימית, לא נחלה ולא נמות ונגיע גם לאלוהות, כנשמה! רבעית, עלינו להבין שכדי להתנתק מאותם ישויות, דמויות שאנו יוצרים בתודעתנו בתפילותינו, עלינו לעבד את הנתונים בעצמנו, על ידי כך שנדבר לעצמנו ונתקן את עצמנו בעצמנו מתוך הבנה עצמית ורצון לשינוי הרגלים שגויים ושלא נדבר, נתפלל עם כל מיני ישויות, דמויות שאנו מדמיינים, בתודעתנו. כי יש לנו בני האנוש, זהות אחת בלבד ועלינו להבין איך לשמור ולהגן על זהותנו ולחיות במציאות האחת האמיתית, ההגיונית, להיות בריאים ולאריך חיים. לסכום, התיקון הוא באמצעות ההבנה של בן האנוש איך לשנות ולתקן את עצמו והכי חשוב שיבין שהוא צריך לדבר לעצמו, כדי שהוא יתחבר לעצמו ולא לאף אחד אחר. לכן, אין הגיון בתפילה ובדת.