היטלר והנצרות
התשובה לשאלתך היא מורכבת מאד, ועליה להתחלק לשניים. הכנסייה הקתולית והכנסייה הפרוטסטנטית. באשר לכנסיה הקתולית, היטלר מעולם לא היה "ידיד" של האפיפיור. להפך, הנאצים תיכננו לחסל בסופו של דבר את הנצרות, ויש הוכחות לכך. הברית בין השניים היתה משיקולים פוליטיים, ונבעה מרצונו של היטלר להתבסס בשלטון ולקבל מכובדות (בשנות ה-30) מחד, ומפחדו הפתולוגי של פיוס ה-12 מרוסיה הקומוניסטית מאידך. היטלר מעולם לא סבל את הכנסייה הקתולית, ואפילו כאשר שיתף איתה פעולה, עשה זאת משיקולים פוליטיים. ברגע מסויים במהלך המלחמה שקל אפילו לפרוץ לותיקן על מנת להוציא את היהודים והדיפלומטים הזרים שהסתתרו בו, אך לא עשה זאת לבסוף משיקולים של דעת הקהל הקתולית בגרמניה (ואולי גם בארצות הכבושות, אף כי מעולם לא התחשב בהן יותר מדי). בגדול, מבחינת הנאצים היתה רק סמכות אחת, והיא היטלר. הם לא יכלו לסבול סמכות נוספת בדמותו של האפיפיור, ולכן, לדעתי, היטלר היה מחסל אותו ואת הואתיקן בשלב זה או אחר, אם היה מנצח במלחמה. באשר לכנסייה הפרוטסטנטית, הנאצים ניסו להשתלט עליה ולרוקן אותה מתוכן. באמצעות כת ה-Deutsche Christen, "הנוצרים הגרמנים", שהפכו את הנצרות לדת שהיטלר ניצב בה ביחד עם ישו היתה אמורה המזימה להתבצע. הארכיבישוף לודוויג מילר, ראש הכת הזאת, הוא "הנציג הפרוטסטנטי הבכיר" שעליו דיברת. היטלר הפך אותו לנציג הפרוטסטנטי. לפי דעתו של הימלר (שיחה שתועדה ע"י מתנגד המשטר האנס ב. גיזביוס) מהווה כנסיית הנוצרים הגרמנים שלב לחיסול הנצרות בכללה. כנסייה זאת סגדה לישו בלבד, בו ראתה "ארי", וטענה שהנצרות הושחתה בידי "היהודי פאולוס". זאת לא נצרות אמיתית, ללא ספק. אבל גם זה, עבור הימלר והיידריך, היה רק שלב ביניים לחיסול הנצרות בכללה. השלב הסופי (שהיטלר מעולם לא אישר אותו רשמית, ואין הוכחות שהתלהב ממנו, אבל בורמן, גבלס וראשי הס.ס. תמכו בו) היה חיסול הכנסייה הנוצרית והקמת "הכנסייה הלאומית", שתסגוד להיטלר כאל ו"מיין קמפף" יהיה ספר הקודש שלה. ראוי להרחיב באשר לאותה שיחה בין הימלר לגיזביוס, שתועדה כאמור בידי האחרון. גיזביוס הטיח בהימלר שנצרות ונאציזם אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, ושכת הנוצרים הגרמנים היא ביזוי הנצרות. לכן, כך גיזביוס, יאלץ הנאציזם ללכת. הימלר, לעומת זאת, אמר לבן שיחו, בגילוי לב מדהים, כי אכן הוא צודק. הנוצרים הגרמנים הם רק זיוף, ונצרות ונאציזם אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, ולכן, דווקא הנצרות היא שתיאלץ ללכת. רוב אנשי הכנסייה הגרמנית ובכיריה (הבולט מביניהם הוא הכומר הקתולי מיכאל פאולהאבר) שיתפו פעולה עם המשטר מתוך קונפורמיזם ומתוך קוצר רואי. אחדים מהם (לא רק מקרב "הנוצרים הגרמנים") נתפסו אף ללאומנות הנאצית. ההבדל בין הנוצרים הגרמנים לשאר אנשי הכנסייה היה שהאחרונים התנגדו להכלת הדוקטרינה הנאצית בתוך גבולות הכנסייה (כמו למשל ביטול הברית הישנה, דבר אותו תבעו הנוצרים הגרמנים בקולניות). מעבר לכך, התפשרו רוב אנשי הכנסייה הגרמנית עם המשטר. המשטר, מצדו, נטש בסופו של דבר את הנוצרים הגרמנים, תמורה לשיתוף פעולה מצד הכנסייה הממוסדת. שיתוף פעולה זה, בעיני הנאצים, היה זמני וטקטי, ולדעתי היה אמור להימשך רק עד סוף המלחמה. כמובן שאנשי הכנסייה לא הבינו זאת, ואפילו לא נקפו אצבע על מנת לעזור ליהודים המומרים שבקהילותיהם. רק "הכנסייה המוודה", מיעוט קטן בתוך הכנסייה הגרמנית הפרוטסטנטית, הבין את כוונותיו האמיתיות של המשטר. גם הם נאבקו בו רק באופן מוגבל, בעיקר נגד הנוצרים הגרמנים ונגד הנאציפיקציה של הכנסייה. הם עזרו באופן פעיל גם ליהודים נוצרים. אך גם רוב חברי זרם זה נאבקו רק כדי להגן על הכנסייה, ועל אף סלידתם מהנאציזם, לא עשו רובם דבר על מנת להציל יהודים שלא נטשו את דת ישראל. דומה לזרם זה בפעולתו היה החשמן הקתולי פון גאלן, שניהל מסע אמיץ נגד המתות החסד, תוך סיכון חייו, אך לא עשה דבר למען היהודים. וכמובן, היה תמיד המיעוט האמיץ. כמרים פרוטסנטיים בתוך "הכנסייה המוודה", כגון אויגן גרסטנמאייר ודיטריך בונהפר, שיתפו פעולה עם המחתרת האנטי-נאצית, היו מעורבים בתכנון התנקשויות בהיטלר ועזרו בהצלת יהודים, לא רק מומרים אלא גם יהודים ממש. בונהפר אף דרש מכל חבריו לעשות כמוהו, בדרך כלל ללא הצלחה. כמוהו פעלו גם כמרים קתוליים אמיצים, אנשי מחתרת כאוגוסטין רוש, אלפרד דלפ ואחרים. היו גם כמרים פרוטסטנטיים כתיאופיל וורם וקארל בארת, שמחו בגלוי ותוך כדי סיכון חייהם נגד הפיתרון הסופי. הגדיל לעשות הכומר הקתולי ברנרד ליכטנברג, אב הקתדרלה בברלין, שנשא תפילה למען היהודים, ולאחר שנאסר, ביקש להישלח למחנה ריכוז כדי להתפלל יחד איתם לאלוהים. האיש הנפלא והאמיץ הזה נפטר בדרך למחנה דכאו. היו גם כמובן אחרים, ואסור לשכוח זרם נוצרי שלם שפעל כאיש אחד למען היהודים הנרדפים- אלו הם הקוויקרים הגרמנים. זרם פציפיסטי זה ייסד את "החברה הדתית לחברים", שעזר להציל הן יהודים נוצרים והן יהודים שדבקו בדתם. ולסיכום, הכנסייה הגרמנית, כמו כל החברה הגרמנית, שיתפה ברובה פעולה עם המשטר, וזאת מחוץ למיעוט אמיץ. אך אין להסיק מכך שהיטלר לא סלד ממנה- הוא תיעב אותה, אך אנשי הכנסייה פשוט לא הבינו זאת וייחסו את כל הצרות ל"קיצונים במפלגה", וכך ניתן להסביר את האירועים שקרו.