פראית באדום
New member
תמר ורונן חלק א' \ רויטל
רונן לא נראה כמי שמסוגל לגרום למהומות והאשמות שמיוחסים אליו, הוא ישב בכסא הנאשמים בבית המשפט העליון בירושלים, פניו היו נפולים, ודמעות חנקו את גרוני שבקושי יכל לאמר את המשפט, "כבוד השופט, אני לא אשם!," רונן היה כבן 31 גובהו מטר שמונים ושלוש, מבנה גוף שרירי, כתפיים רחבות, שיערו היה בהיר, ועיניו כחולות, חולצתו המכופתרת בצבע שחור כיסתה את הכרס הקטנטנה שהיתה לו, הוא תמיד דאג להתלבש מהודר עוד שהיה לומד בקמפוס לתואר ראשון. בית המשפט היה הומה אדם, והעובדה שלא נותר מקום, הרגיזה את האספוס שלמטה, שחיכה לגזר הדין, מול מדרגות בניין בית המשפט הגדול, ששוכן בירושלים, שוטרים ניצבו זקופים ועמדו בפרץ, כשקהל גדול צרח ודרש לערוף ראשים, ( חופש הביטוי משמעו החופש לחולל מהומות ), הקריאות, התפילות, והצרחות, הלכו וגברו, ואנשי יחידת ההפגנות והשוטרים, הידקו את כניסת האנשים לבית המשפט, הקהל היה גדול ורועש, הכל היה מתוח יותר, האלימות נהפכה לעניין שבשיגרה, מצב הביטחוני של המדינה היה בתהום, והשינאה הפכה לבילוי החביב ביותר על אזרחי המדינה. רונן יושב עוד בכסא הנאשמים, משפיל מבט ורואה את חיו עוברים לנגד עיניו...... תמר איחרה, כרגיל, במשך כל שנות חבורתם, מעולם לא הגיעה בזמן, ומעולם לא היה זה איחור של כמה דקות, לא היתה לה שום תחושת של זמן, וזה לא הטריד את רונן בכלל. הוא ענד שען אך מעולם לא הביט בו, אצל תמר, איחור פירושו לפחות חצי שעה לפעמים גם שעה שלמה, במיוחד שמחכה לה רונן שמכיר את איחוריה ובוודאי יסלח לה על כך. תמר היתה בחורה יפה, עיניה היו כחולות בצורת שקד, שיערה היה חלק ובהיר, לא ניתן היה לאמר על תמר שהיא בחורה סקסית, היא היתה נמוכה, והחזה שלה היה בינוני, אבל בשביל רונן היא היתה מושלמת. תמר היתה מבית חזק ומבוסס, פרקליטים מפורסמים, בת למשפחת וילנסקי הידועה, והיא החליטה ללכת בעקבות שורשיה, העמוקים והמבוססים, היטב בתחום המשפט והחוקה. היא למדה עם רונן באותו קמפוס לתואר ראשון. האהבה שלהם היתה חזקה, תמיד היה להם זמן ללימודים משוטפים, לבילוים, ולחיים המטורפים. "היי רונן, מצטערת שוב על האיחור," חיוך על שפתייה בתקווה ששוב יסלח לה. "יקירתי שטויות, ממש לא שמתי לב לזמן" תמר מנשקת את שפתיו, "הבאת את החומר ללימודים?" "בוודאי, בואי נמהר לפני שיסגרו את הספריה, את יודעת שהספרנית לא אוהבת שבאים בשעה האחרונה לפני הסגירה", תמר צוחקת, "אוקיי שנלך?" מחבק את מתוניה, " בוודאי יקירתי". ושוב תמר ורונן מגיעים שעה לפני סגירת הסיפריה, והספרנית עם פנים זעופות מברכת לשלום את הזוג שצוחק לו, מתישבים להם ליד שולחן בין מדפי הסיפריה, שעמוסים בספרים וממוינים לפי ה- א' ב' של שם הסופר. תמר ניגשת למדפים בצד שמאל, רונן בצד ימין, ושניהם חזרו עם הרבה חומר ללמוד. בין כתיבה למילמול, צחקוק וחיוך, כששניהם יושבים אחד מול השני, מרימה את רגליה מתחת לשולחן, ומתחילה לשפשף את רגליה על איבר מינו, (התאווה של תמר לסקס תמיד היתה במקומות לא שיגרתיים), "אממממממ...את חושבת שאפשר ללמוד כך?" תמר מחייכת, "אני לא יכול להתרכז כך תמר" "תתרכז בי, תגיד לי שאתה אוהב אותי" ושוב חיוך עלה על שפתיה "אני אוהב אותך, ואת יודעת את זה" תמר ממשיכה לשפשף את רגליה ומרגישה את האיבר שלו מתקשה ומזדקר מבעד למיכנס שלו, לאט לאט היא יורדת מתחת לשולחן, פותחת את רוכסן מיכנסיו, ומתחילה ללטף לו את זינו, ביד אחת מעסה לו את אשכיו ובידה השניה מכניסה אותו לפיה, בתנועות עולות ויורדות, רונן מנסה לשמור על שתיקה ונאנח בשקט מוחלט, מביט לצדדים ובודק שאף אדם לא רואה את הנעשה מתחת לשולחן בספריה, ( שלא היה הומה אדם בשעה זאת ). רונן הניח את העט, הוריד את ידיו מתחת לשולחן, תופס בראשה של תמר, בעדינות, מלטף את שיערה, ומזיז אותו בתנועות רכות, הגל הראשון עומד להתפרץ, ורונן גומר בטרוף, תמר ממשיכה ללקק כל טיפה מזרעו, רונן מסדר את מיכנסיו, קם, לוקח את ידה של תמר, והם הולכים להם מאחורי המדפים, אל מקום מוצל וחשוך, מצמיד אותה אל הקיר, תופס את ידה למעלה, בידו השניה מעסה לה את החזה הקטנטן שלה, פיטמותיה הזדקרו, רונן התחיל ללקק ולנשוך אותם קלות, תמר נאנחת, לאט לאט ירד למטה, הוא הפשיט את תחתוניה, והרים את החצאית הקצרצרה שלה למעלה, פתח את שפתיה הורודות, והתחיל לענג אותה, תמר נאנחת ומגבירה את קצב ליבה, הוא המשיך ללקק את הדגדגן שלה בטרוף, היא גומרת והוא טועם ושותה את מיצי האהבה שלהם, מתרומם ומרים את רגליה סביב המותניים שלו, מחדיר לה את איבר מינו לאט לאט, ואז מתנה איתה אהבה. "הלו... מה אתם עושים כאן?" שאלה הספרנית בקול חזק, תמר ורונן קפאו ממקומם ואז פרצו בצחוק גדול, לקחו את התיקים שלהם וברחו במהרה מהספריה.... רונן התרומם במהירות ומישר את מבטיו אל השופט שמבקש מהקהל שיושב בבית המשפט שקט מוחלט בשביל להמשיך בהליכים של העציר, בין מבט לשופט לבין הקהל שיושב שם, רונן רואה את תמר, חבולה כולה ודמעות בעיניה, והוא רק מקווה להתעורר מסרט אימה שכזה, הוא לא מאמין שהוא יושב ונאשם ברצח של שלומית ובאונס באישה שהוא אוהב, באישה שלה הוא נישא בדיוק לפני 3 שנים. עיניהם נפגשות, מבטים מצטלבים, הרבה מחשבות והרהורים, הוא זוכר את המבט הזה של עיניה, כאשר הרים את ההינומה מעל ראשה ונשק לה, כשענד לה את הטבעת המקודשת, את ההוכחה לאהבה הנצחית... המשך רק אם תרצו
)
רונן לא נראה כמי שמסוגל לגרום למהומות והאשמות שמיוחסים אליו, הוא ישב בכסא הנאשמים בבית המשפט העליון בירושלים, פניו היו נפולים, ודמעות חנקו את גרוני שבקושי יכל לאמר את המשפט, "כבוד השופט, אני לא אשם!," רונן היה כבן 31 גובהו מטר שמונים ושלוש, מבנה גוף שרירי, כתפיים רחבות, שיערו היה בהיר, ועיניו כחולות, חולצתו המכופתרת בצבע שחור כיסתה את הכרס הקטנטנה שהיתה לו, הוא תמיד דאג להתלבש מהודר עוד שהיה לומד בקמפוס לתואר ראשון. בית המשפט היה הומה אדם, והעובדה שלא נותר מקום, הרגיזה את האספוס שלמטה, שחיכה לגזר הדין, מול מדרגות בניין בית המשפט הגדול, ששוכן בירושלים, שוטרים ניצבו זקופים ועמדו בפרץ, כשקהל גדול צרח ודרש לערוף ראשים, ( חופש הביטוי משמעו החופש לחולל מהומות ), הקריאות, התפילות, והצרחות, הלכו וגברו, ואנשי יחידת ההפגנות והשוטרים, הידקו את כניסת האנשים לבית המשפט, הקהל היה גדול ורועש, הכל היה מתוח יותר, האלימות נהפכה לעניין שבשיגרה, מצב הביטחוני של המדינה היה בתהום, והשינאה הפכה לבילוי החביב ביותר על אזרחי המדינה. רונן יושב עוד בכסא הנאשמים, משפיל מבט ורואה את חיו עוברים לנגד עיניו...... תמר איחרה, כרגיל, במשך כל שנות חבורתם, מעולם לא הגיעה בזמן, ומעולם לא היה זה איחור של כמה דקות, לא היתה לה שום תחושת של זמן, וזה לא הטריד את רונן בכלל. הוא ענד שען אך מעולם לא הביט בו, אצל תמר, איחור פירושו לפחות חצי שעה לפעמים גם שעה שלמה, במיוחד שמחכה לה רונן שמכיר את איחוריה ובוודאי יסלח לה על כך. תמר היתה בחורה יפה, עיניה היו כחולות בצורת שקד, שיערה היה חלק ובהיר, לא ניתן היה לאמר על תמר שהיא בחורה סקסית, היא היתה נמוכה, והחזה שלה היה בינוני, אבל בשביל רונן היא היתה מושלמת. תמר היתה מבית חזק ומבוסס, פרקליטים מפורסמים, בת למשפחת וילנסקי הידועה, והיא החליטה ללכת בעקבות שורשיה, העמוקים והמבוססים, היטב בתחום המשפט והחוקה. היא למדה עם רונן באותו קמפוס לתואר ראשון. האהבה שלהם היתה חזקה, תמיד היה להם זמן ללימודים משוטפים, לבילוים, ולחיים המטורפים. "היי רונן, מצטערת שוב על האיחור," חיוך על שפתייה בתקווה ששוב יסלח לה. "יקירתי שטויות, ממש לא שמתי לב לזמן" תמר מנשקת את שפתיו, "הבאת את החומר ללימודים?" "בוודאי, בואי נמהר לפני שיסגרו את הספריה, את יודעת שהספרנית לא אוהבת שבאים בשעה האחרונה לפני הסגירה", תמר צוחקת, "אוקיי שנלך?" מחבק את מתוניה, " בוודאי יקירתי". ושוב תמר ורונן מגיעים שעה לפני סגירת הסיפריה, והספרנית עם פנים זעופות מברכת לשלום את הזוג שצוחק לו, מתישבים להם ליד שולחן בין מדפי הסיפריה, שעמוסים בספרים וממוינים לפי ה- א' ב' של שם הסופר. תמר ניגשת למדפים בצד שמאל, רונן בצד ימין, ושניהם חזרו עם הרבה חומר ללמוד. בין כתיבה למילמול, צחקוק וחיוך, כששניהם יושבים אחד מול השני, מרימה את רגליה מתחת לשולחן, ומתחילה לשפשף את רגליה על איבר מינו, (התאווה של תמר לסקס תמיד היתה במקומות לא שיגרתיים), "אממממממ...את חושבת שאפשר ללמוד כך?" תמר מחייכת, "אני לא יכול להתרכז כך תמר" "תתרכז בי, תגיד לי שאתה אוהב אותי" ושוב חיוך עלה על שפתיה "אני אוהב אותך, ואת יודעת את זה" תמר ממשיכה לשפשף את רגליה ומרגישה את האיבר שלו מתקשה ומזדקר מבעד למיכנס שלו, לאט לאט היא יורדת מתחת לשולחן, פותחת את רוכסן מיכנסיו, ומתחילה ללטף לו את זינו, ביד אחת מעסה לו את אשכיו ובידה השניה מכניסה אותו לפיה, בתנועות עולות ויורדות, רונן מנסה לשמור על שתיקה ונאנח בשקט מוחלט, מביט לצדדים ובודק שאף אדם לא רואה את הנעשה מתחת לשולחן בספריה, ( שלא היה הומה אדם בשעה זאת ). רונן הניח את העט, הוריד את ידיו מתחת לשולחן, תופס בראשה של תמר, בעדינות, מלטף את שיערה, ומזיז אותו בתנועות רכות, הגל הראשון עומד להתפרץ, ורונן גומר בטרוף, תמר ממשיכה ללקק כל טיפה מזרעו, רונן מסדר את מיכנסיו, קם, לוקח את ידה של תמר, והם הולכים להם מאחורי המדפים, אל מקום מוצל וחשוך, מצמיד אותה אל הקיר, תופס את ידה למעלה, בידו השניה מעסה לה את החזה הקטנטן שלה, פיטמותיה הזדקרו, רונן התחיל ללקק ולנשוך אותם קלות, תמר נאנחת, לאט לאט ירד למטה, הוא הפשיט את תחתוניה, והרים את החצאית הקצרצרה שלה למעלה, פתח את שפתיה הורודות, והתחיל לענג אותה, תמר נאנחת ומגבירה את קצב ליבה, הוא המשיך ללקק את הדגדגן שלה בטרוף, היא גומרת והוא טועם ושותה את מיצי האהבה שלהם, מתרומם ומרים את רגליה סביב המותניים שלו, מחדיר לה את איבר מינו לאט לאט, ואז מתנה איתה אהבה. "הלו... מה אתם עושים כאן?" שאלה הספרנית בקול חזק, תמר ורונן קפאו ממקומם ואז פרצו בצחוק גדול, לקחו את התיקים שלהם וברחו במהרה מהספריה.... רונן התרומם במהירות ומישר את מבטיו אל השופט שמבקש מהקהל שיושב בבית המשפט שקט מוחלט בשביל להמשיך בהליכים של העציר, בין מבט לשופט לבין הקהל שיושב שם, רונן רואה את תמר, חבולה כולה ודמעות בעיניה, והוא רק מקווה להתעורר מסרט אימה שכזה, הוא לא מאמין שהוא יושב ונאשם ברצח של שלומית ובאונס באישה שהוא אוהב, באישה שלה הוא נישא בדיוק לפני 3 שנים. עיניהם נפגשות, מבטים מצטלבים, הרבה מחשבות והרהורים, הוא זוכר את המבט הזה של עיניה, כאשר הרים את ההינומה מעל ראשה ונשק לה, כשענד לה את הטבעת המקודשת, את ההוכחה לאהבה הנצחית... המשך רק אם תרצו
)
