לא התכוונתי למין הזכרי
אלא להקפדה על הגייה נכונה של המילה "חמִשה" להבדיל מ"כמשה". האם הרהוטים מטעם עצמם שמעירים לאלו שאינם מקפידים על שימוש נכון באותיות אית"ן*, אכן מבטאים "אני אֶעֱשה"? אני בספק רב מאוד. כמה מקפידים להגות נכון את המילה "על" ששונה במשמעותה מהמילה "אל"? כמה מקפידים להגות נכון את המילה "עִם" (להבדיל מ-"אִם") שמשנה לחלוטין את המשפט? ומה לגבי הדגשים החזקים שגם כן משנים לחלוטין את משמעות המילים? "לא כן הרשעים כי אם כמוץ, אשר תִדְּפנּוּ רוח" (תהילים פרק א'). תדפנּוּ, בדגש חזק באות נ', פירושו "אותו" - גוף שלישי-יחיד. "תדפנוּ", בלי דגש, פרושו "אותנו", גוף ראשון-רבים. כנ"ל בפתגם הידוע מספר קהלת "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנּוּ". בדגש באות נ' פירושו "אותו", גוף שלישי-יחיד, ובלי דגש פירושו "אותנו", גוף ראשון-רבים. אז למה על כל הדברים הללו לא מקפידים? למה מבצעים איפה ואיפה?
 
דרך אגב, כותבים "בשגיאות" ולא "עם שגיאות". אין כאן פעילות משותפת. זה לא שאתה כותב בשגיאות ביחד עם השגיאות עצמן. זה מזכיר לי כותרת אחת באתר "Ynet" שבה היה כתוב "שני בריטים נרצחו עם סכין". מה, גם הסכין נרצחה ביחד איתם?
 
* אותיות אית"ן:
 
א - אני אעשה
י - הוא יעשה
ת - אתה תעשה
נ - אנחנו נעשה
 
בדיוק כמו בערבית... בִּדִּי אשרב קהווה, בִּדּוֹ ישרב קהווה, בדכּ תשרב קהווה, בדנא נשרב קהווה (אני רוצה/הוא רוצה/אנחנו רוצים לשתות קפה).