הרבה יותר יפה לי בתמונע
"תגידו, כבר אפשר להכנס?" אני בדרום ת"א, די קר בחוץ, אין לי מה לחפש מחוץ לתמונע, והרחוב מסריח משתן. -"לא, עדיין לא". משיבות לי שתי בנות, שחיכו גם הן ובטח הרגישו קצת כמוני. התשובה השלילית שלהן לא סיפקה אותי ליותר משתי דקות, ואז החלטתי לעקוף סמכות לגשת לקופות ולשאול מה קורה, כי זה ממש לא לעניין ככה, באמת. "אז אפשר כבר להכנס?" -"אני לא יודעת. תגיד, אפשר כבר להכניס?" ואז מתנהלת שיחה בין זאת שעל הכרטיסים לזה שעל האולם: "לא יודע מה להגיד לך, אני לא יודע אם הוא כבר מוכן. טוב. נו. תכניסי". נפלא. שהם ימשיכו להתחבט באי הידיעה שלהם, העיקר שכבר אהיה בפנים. גם ההתרגשות אצלי לא מוסיפה לכל הלחץ הזה. בכל זאת, מיסטרודנר. האיש והפה. אז אני נכנסת בצעדים הססנים אל תוך מסדרון ארוך, מנסה להבין איפה אני ולאן אני, דוחפת את הראש לחדר הראשון, עושה רושם שזה לא שם, דוחפת את הראש לחדר השני, העיניים רואות בר, שולחנות, גיטרות ועובד במה עם מסקינטייפ בפה. אז זה בטח כאן, אבל זה ממש קטן, נו, לא יכול להיות. גם הכל כל כך ריק, ואני לבד שם. זאת אומרת, אני וההוא עם המסקינטייפ. אז חשבתי שהכי בטוח יהיה פשוט לגשת ולשאול אותו: "תגיד, איפה ההופעה של חמי רודנר?", אבל השאלה הזו נעלמה כשבאה, כי כשהייתי מספיק קרובה אליו בשביל לשאול הבחנתי בבחור כחוש, שיערו מסורק הצידה ופרופילו רודנרי. כן, אני במקום הנכון, ללא ספק. הוא מסתכל עליי, אני עושה כאילו הכל כרגיל, זה לא שאני לבד עם חמי רודנר. ההתרגשות גולשת ממני. אני עושה תנועות מפגרות עם היד, כאלו שניסו להיות נפנוף לשלום, ומסננת לו בקול רועד: "הי! בהצלחה!!!". הוא שולח לעברי את אחד מאותם החיוכים המקסימים שלו, הכל כך מסתוריים ורחבים, וממשיך לסדר לו את הבמה, אלא מה. עכשיו זה כבר היה ברור: חמי. אתה הרבה יותר יפה לי מקרוב. תפסתי לעצמי שולחן, זו היתה משימה קשה בהתחשב בעובדה שהכל היה ריק ונתון לבחירתי, מזל שהיו כמה שולחנות שמורים, זה מאד הקל עליי, התיישבתי לי איפושהו באמצע, אבל לא קרוב מדי, כדי לא להביך אותו. הוא עדיין קרע רצועות דבק בפה והדביק חוטים. מסביבי היו לא יותר מחמשה-עשר שולחנות, או כך לפחות זה נראה. נפלא. אין כמו הופעה אינטימית, חשבתי לעצמי. נכנס עוד מישהו לאולם, חמי בינתיים מסיים עם הדברים שלו, אוסף את ג'קט הג'ינס שלו שהיה זרוק על הבמה, ויורד אל חדר האומנים. מאותו הרגע, רק חיכיתי שכבר יחזור. והנה הם נכנסים שלושתם, הוא ועוד שניים- אחד על התופים והשני על הגיטרה. הוא מחייך, מודה לקהל שהגיע וויתר על צפייה בקוביות של נועם ובתחבולותיו של דן מנו, מחייך שוב, ומאותו הרגע הערב הזה הופך להיות קסום יותר עם כל דקה שעוברת. אם זה בבחירת השירים, אם זה בפלרטוטים, אם זה בלחקות את אשתו, להשתגע על הבמה, לבעוט בחתולה דמיונית (ע"ע: "בועט בחתולה"), לירות לעצמו בראש, לקפוץ, להשתולל, להזמין את שיף שינגן, להקריא לו את האקורדים, לחבק אותו, להצחיק אותנו, להפתיע אותנו, להיות חמי רודנר במיטבו- מצחיק, כריזמטי ובועט. ובכן, תרתי משמע. הבחירה בתמונע היתה גם היא מוצלחת מאד, שכן המקום הקטן והאינטימי הזה נתן לכל אחד מהנוכחים את התחושה כאילו חמי שם במיוחד בשבילו, מתבונן לו בעיניים ומקדיש לו שיר. יחד עם זאת, הורגש קצת יובש באיזור הקהל, שאילו היה יותר מעורב, ההופעה הזו ללא שום צל של ספק היתה סוחטת ממני ציון 10, אבל בגלל שזו אשמתנו, וחמי באמת היה נפלא, היא תקבל 9.7. אחרי שעה וחצי שהרגישו כמו חצי שעה, חמי מקפל את הבאסטה, מפריח נשיקה לאוויר ויורד מהבמה כששערו פרוע, זיעה פזורה על פניו ובפינו טעם של עוד...
היה מצחיק כיף ונעים, היה קהל טוב ואפילו היה את הולך איתך נצח (ולשמוע את השיר האהוב עלייך במשך יומיים רצופים זה פשוט חלום
). מדהים איך זה רק משתפר מפעם לפעם. כבוד לדנה שעמדה בפני הדילמה של הישרדות והחליטה לבוא איתי להופעה
השתלם לך דנדנית, נכון
? רק בשביל לראות את הנעץ נתקע לי ביד ועוד פדיחות שלא יסופרו
[שיהיה לקרן היפה המון מזל טוב
]
ואכן מזלטוב קרן ("אל תגיד שומדבר!!!"-זה פשוט הרג אותי החיקוי הזה
