תלכו.

תלכו.

בשורה תעמדו -
זה קודם כול.
אחר כך תפסעו אחד אחרי השני
- בשקט מופתי (אחרי הכול אתם אמורים לשמש רול מודל, לא?...) -
אוי השלווה שלכם.
השלווה המעושה שלכם.
מה תספרו בבית?
למי תספרו בבית?
יש לכם בכלל מישהו בבית?
הוי, רול מודלז שכמותכם,
כמעט חמישים שנה ניפחתם לי את השכל,
העמדתם פני אלוהים - עניו עד כדי כך
שאינו מכיר באלוהותו. הוי אלוהימים קטנים שכמותכם,
שאו רגליכם ופסעו, נושאים מזוודות קלות
ותרמילים עם חפצים אישיים. בדרך תדברו,
אם יהיו לכם עדיין כוחות, על העברה והעברה נגדית
ותדסקסו מקרה ישן נושן של מטופל
שלא הצליח לאף אחד מכם. השמש תטפח
על ראשיכם החשופים. הנשים שבכם
יקשרו לראשיהן מטפחות משי, ואתם תמשיכו,
תמשיכו ללכת עד התהום הנורא
כי אין כל ברירה,
לכם אין כל ברירה
אל מול שנאתי הקודחת.
 
הבן שלי לא זוכר אותי

הבן שלי לא זוכר אותי.
הבן שלי ימות.
בין השקט לשבח ימות הבן שלי.
 
לדאוג לבריאות חת שתיים שלוש

לדאוג לבריאות
חת שתיים שלוש
את והילד
חת שתיים שלוש
את והילד
חת שתיים שלוש
 
הבן שלי נושם

הבן שלי נושם.
הוא פועה ענוגות,
והשדיים הזקנות שלי מתמלאות חלב.
 
ואז באה הגיברת

ואז באה הגיברת
בנחת בהידור
היא לא ממהרת
היא לא מתמהמהת
היא אינה דואגת למקומה
מקומה תמיד שמור לה
והיא כבר זקנה
שמה בדידות
אבל אף אחד לא קורא בשמה
היא מארחת לי לחברה
בלי להביט בי
בלי לגעת בי
בלי לנשום
בלי לחיות
היא שרה שירים שמאיצים אותי אל התהום
ומצחקקת לעצמה בזעם כבוש
כאשר אני עוצרת
 
תודה רבה רבה חרסינה, כן בטח שיש עוד

נעים לשמוע את תגובותייך וםרגונייך.
את חדשה כאן.... או תושבת חוזרת... (המקש של הסימן שאלה נדפק...
]
 
יופי שחזרת... ולדעתי פיספסת מה שכתבתי לך

באיזה תגובה על הכינוי שלך
ועל השיר של אברהם חלפי...
נכון [סימן שאלה]
 
למעלה