Kingdom Come
באשר לחשיבותה של תכלית, אני נוטה להסכים איתך שבתקופות של קשיים, כאשר יצר המוות עלול לגבור, עשויה תכלית לחזק את יצר החיים. כמו כן, אני נוטה להסכים שלמטרה זו מספיקה תכלית דמיונית - אבל כל עוד האדם עצמו סובר במידה מסויימת שהתכלית אינה דימיונית (גם אם הוא יודע שהיא דימיונית - כלומר, מחזיק בסברה הסותרת את ידיעותיו). אם זאת, תכלית אינה הכרחית לשם חיים. כלומר, ישנם חיים שאינם צריכים לאמצעי התכלית להמשכם (לדעתי, אלו הרוב דווקא), וישנם חיים שמגיעים לסופם דווקא משום שהתכלית הופכת מאמצעי לתכלית בפני עצמה (אדם ההורג עצמו למען "תכלית נעלה"). באשר למובן המושג "תכלית", נראה לי שמשמעותה הבסיסית של המלה עשויה לתת הבנה אודות האופן בו אנו משתמשים בה כאן. תכלית היא סוף, הנקודה בה משהו כלה, מגיע לקיצו. כך גם אמצעי הוא דבר מה הנמצא בין הנקודה שאני נמצא בה עכשיו, לבין הסוף - באמצע. עם זאת, באופן בו אנו משתמשים במלה, תכלית נבדלת מסוף סתם בכך שהיא מצביע על כיוון או התכוונות, מטרה: דברים שואפים לתכליתם, בעוד שסופם עשוי להיות סתמי, מקרי, טרגי. (אדם יכול לראות את מימוש אהבתו כתכלית חייו, אך שחייו יגיעו לקיצם בטרם הספיק לעשות כן). לכן המוות, על אף היותו סוף החיים, אינו נתפש כתכליתם. עם זאת, הישרדותו של דבר מה אחר (אפילו גן אנוכי) עשויה להיתפש כתכלית. עד כמה תהא זו תכלית, הדבר תלוי במילוי הפונקציה של תכלית בחיי בני אדם כפי שתוארה לעיל (כלומר, עד כמה תתפש תכלית זו כראויה, לא סתמית, על מנת שתוכל לשמש הצדקה לחיים) - זה כבר תלוי בבני האדם, ובמידת החשיבות שהם מייחסים לאותו אחר (במקרה שלנו, עד כמה גן הוא דבר מוערך בעיני בני אדם). נראה לי, שללא מימוש פונקציה זו, הופכת טענה אודות היות דבר מה תכלית לריקה מתוכן, שכן היא מאבדת את ההתכוונות הכרוכה בה. כאשר תכלית היא סתמית, היא אינה תכלית עוד, אלא סוף סתם.