ראיות נסיבתיות
אני לא חושב שאמיר התכוון להגיד שבני אדם הם כמו אבן, הוא פשוט הצביע על ההבחנה בין סיבתיות פועלת לסיבתיות תכליתית - הבחנה שדוקינס התעלם ממנה כשדיבר על שימור הגנים כתכלית קיומנו. משמעות ותכלית הם אכן מלים קרובות - אבל אני לא בטוח כיצד אני תופש את היחס ביניהן. הן על המשמעות של דבר והן על תכליתו אנו למדים על פי הפונקציה שהדבר ממלא בשדות הרלוונטיים לו (את משמעותה של מלה ניתן ללמוד על פי השימוש שעושה בה הדובר במסגרת השפה - וזוהי גם תכליתה). האם מדובר במלים נרדפות? מבחינה מילולית, נראה שלא - משמעות של דבר מצביעה על מה שמשתמע ממנו; תכליתו של דבר מצביעה על סופו - למה הוא יתכלה. אם זאת, נראה לי שאנו משתמשים בשתי המלים להצביע על טבעו של דבר, מה שמייחד אותו ונותן לו את קיומו ככזה. לכן לא נוכל לומר שתכלית החיים היא המוות, על אף שבכך הם מסתיימים לרוב, שכן מוות וחיים הם הפכים גמורים, שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת. נראה לי שנוכח האמור, על התכלית והמשמעות להיות פנימיים לדבר ולא חיצוניים לו. כיצד כל זה משליך על הדיון שלנו? ראשית, ההבחנה בין סיבה פועלת לסיבה תכליתית מצביעה על כך שמה שמהווה סיבה לקיומנו אינו בהכרח התכלית שלהם. ייתכן שהסיבה לקיומנו היא הישרדות הגנים (הגנים יצרו אותנו בתהליך הישרדותם), אבל לא נובע מכאן בהכרח שזוהי גם תכלית קיומנו. גם מבלי להכריע במובן המדוייק של "משמעות" ו"תכלית", נראה לי שניתן להשתמש במבחן שהצעתי קודם על מנת לזהותן. עלינו לבחון, אם כן, מהי הפונקציה שממלאים החיים האנושיים בשדות הרלוונטיים להם. בשדה המשמעות הגנטי נראה שהסיבה הפועלת אכן מתלכדת עם הסיבה התכליתית - החיים האנושיים ממלאים פונקציה של הישרדות עבור הגנים. בשדה המשמעות המוסרי, תכלית החיים האנושיים עשויה להיות גרימת טוב, או ערך הטוב כלשעצמו. בשדה המשמעות הדתי תכלית החיים עשוייה להיות להלל את האל, וכו'.