לונה שאלונה
New member
תינוק חדש במשפחה
שלום לכולם, אני חדשה פה, אם כי לאור רמת התסכול שלי- הייתי צריכה להיות פה מזמן.... אולי למישהו תהיה עצה טובה או דברי חכמה בשבילי כי אני ממש גמורה מהסיפור הבא- בשעה טובה נולד לנו בן ראשון לפני שבועיים. אנחנו מתגוררים קרוב מאוד להוריי (הדירה בבעלות המשפחה ונתנו לנו לגור בה), ובאופן טבעי אמא שלי עוזרת לי הרבה, בעיקר בלילות כשאני לא מצליחה להרגיע את בני המתוק מגזים, ואחרי שלא הצלחתי לישון לילה שלם.... היא כמובן קונה לנו המון דברים וגם עוזרת לי עם כל מטלות הבית... עם חמותי אני לא הכי מסתדרת.על פניו- כאילו כן, אני אף פעם לא רבתי איתה או משהו בסגנון, אבל האמת היא שהיא עושה הרבה פעמים דברים שמאוד מכעיסים, מעליבים ופוגעים בי. היא ממש ממש חסרת טקסט ואומרת הרבה פעמים דברים ממש מעליבים ובכלל לא במקום. חוץ מהחוסר טקט, אני מרגישה לפעמים שהיא עושה דברים בעוקצנות מכוונת כי היא מרגישה מאויימת לידי או משהו כזה.... ( לא משום סיבה מיוחדת חוץ מזה ש״לקחתי״ לה את בנה). דוגמאות לדברים מגעילים שהיא אומרת- שכל הקיבוצניקים הם אנשים דוחים (כל המשפחה מצד אבי הם קיבוצניקים, וגם הוא בעברו בן קיבוץ), אם אני אומרת לה שאמא שלי קנתה לנו משהו מאיזו חנות היא תגיד שכל הסחורה שלהם דפוקה והיא לא קונה שם אף פעם, ובאופן כללי היא הרבה פעמים מבטלת את דבריי באופן מאוד מעליב. מאז שבננו נולד, היא כל הזמן רוצה לבוא אלינו. בשלושה שבועות שחלפו, היא הייתה פה לפחות שש פעמים, אבל בגלל שהיא יודעת שאמא שלי נמצאת פה הרבה, היא רבה אתמול עם בעלי בטלפון על זה שהיא מרגישה שרק היא יוזמת את ההגעה שלה לפה, ושאני לא נותנת לה להיות עם הילד וכו׳... האמת היא, שבאמת לא בא לי שהיא תהיה פה, מאותה סיבה שלא הזמנו גם את חברים שלנו ואת המשפחה המורחבת- כי אנחנו עייפים, אני עדיין סובלת מכאבים, ואין לנו כוח. זה שהיא גם מגיעה ומתנהגת- שוב- בצורה מאוד מרגיזה, כמובן לא תורם.... פעם אחת כשהיא הגיעה, שלוש דקות אחרי שהסברתי לה שאני לא רוצה לתת לילד מוצץ- היא דחפה לו מוצץ לפה כשלא הסתכלתי, ועוד אמרה לי ״אהה... הוא בכלל לא רוצה מוצץ!״. כשאמרתי לה כתגובה שאני מבקשת לאאאא לתת לו מוצץ היא חזרה ואמרה ״ לא הוא גם הוציא אותו מהפה״- כאילו התעלמה מזה שהיא עשתה ההפך ממה שבקשתי. בפעם אחרת היא הגיעה והודיעה לנו שבעוד חודש נתחיל לבוא לבקר אותם בבית בו הם מתגוררים בסופי שבוע ( בצפון צפון הארץ- מרחק שעתיים וקצת של נסיעה). כשביקשנו מסבא שלי שעבר את גיל 90 להיות סנדק בברית, היא וחמי נורא נעלבו, כי ״הילד נושא את שם משפחתם ואיך לא הצענו לחמי״ ובסוף באמת חמי היה הסנדק.... לסיכומו של עניין- באמת אין לנו כוח לאורחים, אני באמת רכושנית ומגוננת כרגע ולא נותנת כמעט לאף אחד לגעת בילד, אבל כמובן שכל הדברים שהיא עושה ואומרת- גורמים לזה שאני עוד יותר לא רוצה לראות את הפרצוף שלה כרגע.... אם עד היום- ספגתי את ההתנהגות שלה וגם לא ראיתי אותה כל כך הרבה- בערך אחת לשבועיים- עכשיו אין לי כוח יותר. לכן אני לא תמיד עונה לה לטלפון, טורחת להגיד לה כמה שאני לא מרגישה טוב ולא ישנתי בלילה כדי שתבין את הרמז ולא תבוא, וכשכבר היא באה, אני נשארת במיטה עם הילד ומקבלת אותה פה ( אם כי לזכותי יאמר שאני באמת סובלת מכאבים עזים- אני כולה שבועיים אחרי הלידה). היא אתמול התפרצה על בעלי על כל המצב. אני לא בדיוק יודעת מה היא אמרה לו, אבל בגדול שהיא מרגישה לא רצויה, ושלא נותנים לה להיות עם הילד, וכמובן שהיא אמרה לו שזה בגללי. אני נורא מתוסכלת. מהמצב. אני מרגישה שהיא מנסה להשתלט עלינו כי היא חולת שליטה ושנדמה לה שעל ידי פיתוח ייסורי מצפון אצל בעלי- היא תקבל את רצונה. אמנם עושה רושם שבעלי מבין שהטענות שלה מופרכות והזויות, אבל אני כן חוששת שבסופו של דבר הלחץ הרגשי ישפיע עליו והוא יתחיל לריב איתי על הדברים האלו.... חשוב לציין שאני גם פשוט לא סומכת עליה, ולכן לא יכולה לדמיין אפילו מצב שאני נותנת לה להיות לבד עם הילד בעתיד ( לפחות לא בעתיד בקרוב, שהוא כל כך קטן). וואו כתבתי המון. אם מישהו הגיע עד לסוף ויש לו משהו לתרום להגיד או להציע.... אני אשמח לשמוע... עד כמה אהיה חייבת להתפשר ולתת לה להיות ליד בני או איתו לבד? עד כמה יש לי זכות להגביל את הדברים? ואיך בכלל מתמודדים עם טיפוס כזה מרגיז!!?!?!
שלום לכולם, אני חדשה פה, אם כי לאור רמת התסכול שלי- הייתי צריכה להיות פה מזמן.... אולי למישהו תהיה עצה טובה או דברי חכמה בשבילי כי אני ממש גמורה מהסיפור הבא- בשעה טובה נולד לנו בן ראשון לפני שבועיים. אנחנו מתגוררים קרוב מאוד להוריי (הדירה בבעלות המשפחה ונתנו לנו לגור בה), ובאופן טבעי אמא שלי עוזרת לי הרבה, בעיקר בלילות כשאני לא מצליחה להרגיע את בני המתוק מגזים, ואחרי שלא הצלחתי לישון לילה שלם.... היא כמובן קונה לנו המון דברים וגם עוזרת לי עם כל מטלות הבית... עם חמותי אני לא הכי מסתדרת.על פניו- כאילו כן, אני אף פעם לא רבתי איתה או משהו בסגנון, אבל האמת היא שהיא עושה הרבה פעמים דברים שמאוד מכעיסים, מעליבים ופוגעים בי. היא ממש ממש חסרת טקסט ואומרת הרבה פעמים דברים ממש מעליבים ובכלל לא במקום. חוץ מהחוסר טקט, אני מרגישה לפעמים שהיא עושה דברים בעוקצנות מכוונת כי היא מרגישה מאויימת לידי או משהו כזה.... ( לא משום סיבה מיוחדת חוץ מזה ש״לקחתי״ לה את בנה). דוגמאות לדברים מגעילים שהיא אומרת- שכל הקיבוצניקים הם אנשים דוחים (כל המשפחה מצד אבי הם קיבוצניקים, וגם הוא בעברו בן קיבוץ), אם אני אומרת לה שאמא שלי קנתה לנו משהו מאיזו חנות היא תגיד שכל הסחורה שלהם דפוקה והיא לא קונה שם אף פעם, ובאופן כללי היא הרבה פעמים מבטלת את דבריי באופן מאוד מעליב. מאז שבננו נולד, היא כל הזמן רוצה לבוא אלינו. בשלושה שבועות שחלפו, היא הייתה פה לפחות שש פעמים, אבל בגלל שהיא יודעת שאמא שלי נמצאת פה הרבה, היא רבה אתמול עם בעלי בטלפון על זה שהיא מרגישה שרק היא יוזמת את ההגעה שלה לפה, ושאני לא נותנת לה להיות עם הילד וכו׳... האמת היא, שבאמת לא בא לי שהיא תהיה פה, מאותה סיבה שלא הזמנו גם את חברים שלנו ואת המשפחה המורחבת- כי אנחנו עייפים, אני עדיין סובלת מכאבים, ואין לנו כוח. זה שהיא גם מגיעה ומתנהגת- שוב- בצורה מאוד מרגיזה, כמובן לא תורם.... פעם אחת כשהיא הגיעה, שלוש דקות אחרי שהסברתי לה שאני לא רוצה לתת לילד מוצץ- היא דחפה לו מוצץ לפה כשלא הסתכלתי, ועוד אמרה לי ״אהה... הוא בכלל לא רוצה מוצץ!״. כשאמרתי לה כתגובה שאני מבקשת לאאאא לתת לו מוצץ היא חזרה ואמרה ״ לא הוא גם הוציא אותו מהפה״- כאילו התעלמה מזה שהיא עשתה ההפך ממה שבקשתי. בפעם אחרת היא הגיעה והודיעה לנו שבעוד חודש נתחיל לבוא לבקר אותם בבית בו הם מתגוררים בסופי שבוע ( בצפון צפון הארץ- מרחק שעתיים וקצת של נסיעה). כשביקשנו מסבא שלי שעבר את גיל 90 להיות סנדק בברית, היא וחמי נורא נעלבו, כי ״הילד נושא את שם משפחתם ואיך לא הצענו לחמי״ ובסוף באמת חמי היה הסנדק.... לסיכומו של עניין- באמת אין לנו כוח לאורחים, אני באמת רכושנית ומגוננת כרגע ולא נותנת כמעט לאף אחד לגעת בילד, אבל כמובן שכל הדברים שהיא עושה ואומרת- גורמים לזה שאני עוד יותר לא רוצה לראות את הפרצוף שלה כרגע.... אם עד היום- ספגתי את ההתנהגות שלה וגם לא ראיתי אותה כל כך הרבה- בערך אחת לשבועיים- עכשיו אין לי כוח יותר. לכן אני לא תמיד עונה לה לטלפון, טורחת להגיד לה כמה שאני לא מרגישה טוב ולא ישנתי בלילה כדי שתבין את הרמז ולא תבוא, וכשכבר היא באה, אני נשארת במיטה עם הילד ומקבלת אותה פה ( אם כי לזכותי יאמר שאני באמת סובלת מכאבים עזים- אני כולה שבועיים אחרי הלידה). היא אתמול התפרצה על בעלי על כל המצב. אני לא בדיוק יודעת מה היא אמרה לו, אבל בגדול שהיא מרגישה לא רצויה, ושלא נותנים לה להיות עם הילד, וכמובן שהיא אמרה לו שזה בגללי. אני נורא מתוסכלת. מהמצב. אני מרגישה שהיא מנסה להשתלט עלינו כי היא חולת שליטה ושנדמה לה שעל ידי פיתוח ייסורי מצפון אצל בעלי- היא תקבל את רצונה. אמנם עושה רושם שבעלי מבין שהטענות שלה מופרכות והזויות, אבל אני כן חוששת שבסופו של דבר הלחץ הרגשי ישפיע עליו והוא יתחיל לריב איתי על הדברים האלו.... חשוב לציין שאני גם פשוט לא סומכת עליה, ולכן לא יכולה לדמיין אפילו מצב שאני נותנת לה להיות לבד עם הילד בעתיד ( לפחות לא בעתיד בקרוב, שהוא כל כך קטן). וואו כתבתי המון. אם מישהו הגיע עד לסוף ויש לו משהו לתרום להגיד או להציע.... אני אשמח לשמוע... עד כמה אהיה חייבת להתפשר ולתת לה להיות ליד בני או איתו לבד? עד כמה יש לי זכות להגביל את הדברים? ואיך בכלל מתמודדים עם טיפוס כזה מרגיז!!?!?!
