תחושות בטן.
*** לא לראשי ***
שלום לכן,
כבר כמה ימים אני מסתובבת עם תחושת מועקה, מנסה להדחיק, מנערת את הראש כשעולות מחשבות ואני פשוט חייבת לפרוק כדי לשחרר מעט מהלחץ שנוצר בפנים.
אשתדל לקצר היכן שלא רלוונטי, פשוט יש לי בלגאן בראש וקצת קשה לי להתפקס.
לפני מספר ימים , בשבוע 14 סבלתי מדימומים שבמהלכם הגעתי פעמיים לבית החולים כדי לברר את פשרם.
בפעם השנייה שהגעתי נבדקתי אצל רופא שבדק אותי פעם אחת בעבר, {בהריון קודם שהסתיים בהפלה} ומרגע שידעתי שזה הוא שהולך לבדוק אותי כבר חשתי לא טוב עם זה.
בפעם הקודמת הוא הכאיב לי במהלך הבדיקה, דחף אצבעות מבלי להגיד שזה מה שהוא הולך לעשות ובצורה ברוטלית, הייתי מציינת שהוא גם הסריח מסגריות אבל זה הרע במיעוטו.
אבל, שכנעתי את עצמי שזה לא נורא, שהכי חשוב להבדק ולמצוא את מקור הדימום וגם אם יש רופא פחות אנושי זו לא סיבה להתרגש מדי, אתן יודעות, הדברים האלו שכולם אומרות לעצמן במקום להקשיב לתחושות הבטן.
ואז נכנסנו לבדיקה, עם עוד אחות ואימי.
הבדיקה הראשונה הייתה עם המכשיר השקוף שנכנס בכדי לבדוק את מקור הדימום.
עברתי את הבדיקה הזו מספר פעמים בעבר, אבל כאב כזה והתפתלות כזו לא הייתה קודם לכן.
והוא הרופא היחיד מבין כל הרופאים שבדקו אותי בעבר שבחר לגעת לי באיבר המין עם האצבעות לפני החדרת המכשיר, אני מניחה שזה כאילו בכדי לפתוח פתח.
אבל זה מגעיל אותי, מטריד אותי, מכעיס אותי ודוחה אותי.
אף רופא לא מוצא לנכון לעשות את זה והוא היחיד שכן?! שחייב תמיד לגעת שלא לצורך ולהתייחס לגוף שלי, ששוכב שם חסר הגנה, כשאני לא יודעת מה עומד לקרות ומפוחדת, כאילו היא משחק.
כל כך כאב לי.
ואז כשהוא סיים את זה המשיך באולטרסאונד וגינאלי שאותו החדיר ושלף במהירות לא הגיונית ולאורך כל הבדיקה זרועו ממש עטפה את רגלי, שוב, אף רופא מעולם לא נגע בי בכלל במהלך הבדיקה.
כשסוף סוף סיים עם זה באתי מיד להוריד את הרגליים והוא אמר שלא סיימנו, לא הבנתי מה עוד יש לעשות ולפני שבכלל הבנתי, כשאני עדיין עם רגליים מורמות ובלי תחתונים, הוא משך לגמרי את הסדין שכיסה את איבר מיני כדי לעשות לי בדיקה בטנית!
הייתי בהלם! הוא חשף אותי לגמריי!
מיד משכתי באינסטינקט את הסדין כדי לכסות את עצמי והוא פשוט הסתכל ומשך אותו חזרה למטה, לגמריי!
אני משכתי שוב כדי לכסות את עצמי ושם הוא כנראה התייאש ועשה את הבדיקה.
ואם תהיתן לגבי אימי והאחות השתלוותה אלינו, לצערי לא השכלתי לבקש מאימי שתעמוד לידי ולא תשאר, יחד עם האחות מאחורי הוילון.
אז עצה ראשונה מכל הלב, כשאתן הולכות לבדיקה ולא מרגישות בנוח, בקשו מהאדם הנוסף בחדר לעמוד על ידכן, כדי שרופאים ירגישו שיש אדם נוסף, פחות חסר ישע שעומד לצידכן ופוקח עין על הנעשה.
אני לא יודעת מה לומר לכן...
בהתחלה מעט חששתי שיגידו שאני מגזימה, שאני רגישה מדי...
אם זו הייתה רופאה הייתי אומרת שהיא נטולת יחסי אנוש, ממורמרת ושחוקה.
אבל זה היה רופא, גבר, ואני לא יכולה שלא לחוש גם תחושה שהוטרדתי, משגעת אותי המחשבה שהוא היה חייב לדעת בי, לחשוף אותי ואולי אפילו נהנה מזה...
במבט לאחור, אני חושבת שהיו כל כך הרבה דברים שיכולתי לעשות אחרת, כמו לקום וללכת למשל.
לעמוד על שלי, להודיע שקודם אלבש תחתונים ומכנסיים. להעיר, לדבר.
ואני עובדת על עצמי במודע שלא לכעוס על עצמי, כי בתוך סיטואציה ועם כל הקושי מאוד מאוד קשה להגיב, החוכמה מגיעה הרבה פעמים לאחר מכן. אולי אפילו לרוב.
אני לא מנסה לעשות מזה בלגאן ענק, אני לא אתלונן כי אני לא מעוניינת להתמודד גם עם זה מעבר למה שאני כבר מתמודדת.
אני בסך הכל חיפשתי מקום לפרוק את אשר על ליבי, אולי לקבל מעט תמיכה ולבקש מכולן-
אנא, היו קשובות לתחושות הבטן ולמה שהלב אומר, בכל מקום וכל סיטואציה בה תתקלו בחיים, אתן לא מדמיינות, לא מגזימות ויודעות הכי טוב.
רותם.
*** לא לראשי ***
שלום לכן,
כבר כמה ימים אני מסתובבת עם תחושת מועקה, מנסה להדחיק, מנערת את הראש כשעולות מחשבות ואני פשוט חייבת לפרוק כדי לשחרר מעט מהלחץ שנוצר בפנים.
אשתדל לקצר היכן שלא רלוונטי, פשוט יש לי בלגאן בראש וקצת קשה לי להתפקס.
לפני מספר ימים , בשבוע 14 סבלתי מדימומים שבמהלכם הגעתי פעמיים לבית החולים כדי לברר את פשרם.
בפעם השנייה שהגעתי נבדקתי אצל רופא שבדק אותי פעם אחת בעבר, {בהריון קודם שהסתיים בהפלה} ומרגע שידעתי שזה הוא שהולך לבדוק אותי כבר חשתי לא טוב עם זה.
בפעם הקודמת הוא הכאיב לי במהלך הבדיקה, דחף אצבעות מבלי להגיד שזה מה שהוא הולך לעשות ובצורה ברוטלית, הייתי מציינת שהוא גם הסריח מסגריות אבל זה הרע במיעוטו.
אבל, שכנעתי את עצמי שזה לא נורא, שהכי חשוב להבדק ולמצוא את מקור הדימום וגם אם יש רופא פחות אנושי זו לא סיבה להתרגש מדי, אתן יודעות, הדברים האלו שכולם אומרות לעצמן במקום להקשיב לתחושות הבטן.
ואז נכנסנו לבדיקה, עם עוד אחות ואימי.
הבדיקה הראשונה הייתה עם המכשיר השקוף שנכנס בכדי לבדוק את מקור הדימום.
עברתי את הבדיקה הזו מספר פעמים בעבר, אבל כאב כזה והתפתלות כזו לא הייתה קודם לכן.
והוא הרופא היחיד מבין כל הרופאים שבדקו אותי בעבר שבחר לגעת לי באיבר המין עם האצבעות לפני החדרת המכשיר, אני מניחה שזה כאילו בכדי לפתוח פתח.
אבל זה מגעיל אותי, מטריד אותי, מכעיס אותי ודוחה אותי.
אף רופא לא מוצא לנכון לעשות את זה והוא היחיד שכן?! שחייב תמיד לגעת שלא לצורך ולהתייחס לגוף שלי, ששוכב שם חסר הגנה, כשאני לא יודעת מה עומד לקרות ומפוחדת, כאילו היא משחק.
כל כך כאב לי.
ואז כשהוא סיים את זה המשיך באולטרסאונד וגינאלי שאותו החדיר ושלף במהירות לא הגיונית ולאורך כל הבדיקה זרועו ממש עטפה את רגלי, שוב, אף רופא מעולם לא נגע בי בכלל במהלך הבדיקה.
כשסוף סוף סיים עם זה באתי מיד להוריד את הרגליים והוא אמר שלא סיימנו, לא הבנתי מה עוד יש לעשות ולפני שבכלל הבנתי, כשאני עדיין עם רגליים מורמות ובלי תחתונים, הוא משך לגמרי את הסדין שכיסה את איבר מיני כדי לעשות לי בדיקה בטנית!
הייתי בהלם! הוא חשף אותי לגמריי!
מיד משכתי באינסטינקט את הסדין כדי לכסות את עצמי והוא פשוט הסתכל ומשך אותו חזרה למטה, לגמריי!
אני משכתי שוב כדי לכסות את עצמי ושם הוא כנראה התייאש ועשה את הבדיקה.
ואם תהיתן לגבי אימי והאחות השתלוותה אלינו, לצערי לא השכלתי לבקש מאימי שתעמוד לידי ולא תשאר, יחד עם האחות מאחורי הוילון.
אז עצה ראשונה מכל הלב, כשאתן הולכות לבדיקה ולא מרגישות בנוח, בקשו מהאדם הנוסף בחדר לעמוד על ידכן, כדי שרופאים ירגישו שיש אדם נוסף, פחות חסר ישע שעומד לצידכן ופוקח עין על הנעשה.
אני לא יודעת מה לומר לכן...
בהתחלה מעט חששתי שיגידו שאני מגזימה, שאני רגישה מדי...
אם זו הייתה רופאה הייתי אומרת שהיא נטולת יחסי אנוש, ממורמרת ושחוקה.
אבל זה היה רופא, גבר, ואני לא יכולה שלא לחוש גם תחושה שהוטרדתי, משגעת אותי המחשבה שהוא היה חייב לדעת בי, לחשוף אותי ואולי אפילו נהנה מזה...
במבט לאחור, אני חושבת שהיו כל כך הרבה דברים שיכולתי לעשות אחרת, כמו לקום וללכת למשל.
לעמוד על שלי, להודיע שקודם אלבש תחתונים ומכנסיים. להעיר, לדבר.
ואני עובדת על עצמי במודע שלא לכעוס על עצמי, כי בתוך סיטואציה ועם כל הקושי מאוד מאוד קשה להגיב, החוכמה מגיעה הרבה פעמים לאחר מכן. אולי אפילו לרוב.
אני לא מנסה לעשות מזה בלגאן ענק, אני לא אתלונן כי אני לא מעוניינת להתמודד גם עם זה מעבר למה שאני כבר מתמודדת.
אני בסך הכל חיפשתי מקום לפרוק את אשר על ליבי, אולי לקבל מעט תמיכה ולבקש מכולן-
אנא, היו קשובות לתחושות הבטן ולמה שהלב אומר, בכל מקום וכל סיטואציה בה תתקלו בחיים, אתן לא מדמיינות, לא מגזימות ויודעות הכי טוב.
רותם.