עונשים הם הרבה פעמים חרב-פיפיות הרבה פעמים תוצאתם היא שהילד המדובר נתפס ע"י הילדים
כמי שבגללו הם חטפו עונש, מה שמגביר את המוטיווציה שלהם לפגוע בו.
מהנסיון שלי, מה שהכי עוזר, ובטח בגיל צעיר, זו דוגמא אישית של הצוות.
אם הילדים חשים שהצוות, ובראש ובראשונה המחנכת, מכבדת את הילד המשולב,
לא מרחמת עליו ואומרת להם שעליהם להיות נחמדים אליו
(למה אנחנו צריכים להיות נחמדים לדפוק הזה? -תגובה שכיחה וצפויה),
אלא מעריכה אותו על חכמתו, כשרונותיו,
טוב לבו או מה שלא יהיה, מקשיבה לדבריו, נותנת לו מקום וכו',
סביר להניח שהם יפנימו את היחס הזה.
במקביל, היא צריכה לשדר מסר חד משמעי,
שהיא לא מוכנה לסבול פגיעה באף אחד מילדי הכתה-
לאו-דוקא ב"מסכן" הזה, אלא מבחינתה יחס של כבוד הדדי
בין כל חברי הכתה, הוא הבסיס.
חשוב שהיא תדע לתפוס במושכות של הכתה,
זה כבר עניין של אישיות- אם היא כזאת שמעוררת כבוד בילדים
והם הולכים אחריה, או לא, והם מחפשים דרכים לשגע אותה
ולעשות לה "דוקא".
סיפרתי קצת קודם על בכורי- בכתה ז' היתה מחנכת שהענישה את הילדים המציקים, וזה לא נגמר.
בכתה ח' הגיעה מחנכת שידעה להוביל את הכתה, בלי עונשים ההצקות חלפו.
לגבי טיפול לילד ללמוד לא לקחת ללב-
מנסיון, בעייתי מאד...
מצד אחד- כן, זה חשוב שבנאדם יידע להגן על עצמו ולא להכניס ללב כל רעל שמתעופף בסביבה.
מצד שני,בתור אחת שאמרו לה המון פעמים שהיא צריכה ללמוד להצמיח עור פיל- זה לא ממש אפשרי, ואולי גם לא ממש רצוי.
הרגישות הגבוהה היא חלק ממי שאתה.
זה לא דפוס בעייתי שאפשר לתקן.
זה משהו מהותי בנפשו ונשמתו של הבנאדם.
ההגנה העצמית היעילה היא לדעת לזהות סביבות מרעילות ולהתרחק מהן.
האם הטיפול וההתייחסות של הצוות החינוכי לפגיעות בו, משכנע אותך?
