מומחה לקנונית הסדר העולמי
Well-known member
הפסיכולוג הישראלי שהמציא נוסחה הפוכה להתמודדות עם בריונים: "תהיו נחמדים אליהם"
בריונות היא אחת הבעיות הקשות בבתי הספר שלנו. מה ניתן לעשות כדי להתמודד עימה? הפסיכולוג ישראל קלמן החליט ללכת נגד הזרם ולהציע שיטה המנוגדת לאינטואיציה ולהנחיות הנלמדות. "זה קשה מאוד לביצוע, אבל זה אפשרי, וזו הדרך להתמודד עם בריונים", הוא אומר בריאיון למגזין אפוק
epoch.org.il
כל הרעיון השלטוני של "להילחם נגד" כושל שוב ושוב,
נגד סמים
נגד ערבים
נגד ביריונות
נגד השמנה
בכל סוף יום כשהפעמון מצלצל בכיתות והילדים רצים במהרה לביתם, מתעכב ירון כמה דקות מאחור בתקווה שלא יפגוש באיתי ובחבריו ביציאה מן השער. אף על פי שירון ואיתי היו לפני כמה שנים חברים, היום איתי לא מפספס כל הזדמנות לקרוא לירון בשמות גנאי כמו "שמן" ו"מפגר". ירון לא פראייר, הוא פעמים רבות מגיב ומקלל בחזרה. לפעמים הוא אפילו ניסה לשאול את איתי למה הוא ממשיך לרדת עליו כל הזמן, ופעם, כשהמורה הייתה עדה למקרה, הוא סיפר לה איך איתי פוגע בו והיא זימנה את איתי לשיחה. השיחה לא עזרה, למעשה היא רק החמירה את המצב.
ילדים כמו ירון, המחפשים כיצד להתגונן מפני אלימות מילולית או פיזית, יש היום בשפע. תוכניות שונות נוסחו ופרוטוקולים של התנהלות במקרים של בריונות נכתבו. ועם זאת, לא נראה שהבעיה דועכת, להפך. בעידן הרשתות החברתיות היא רק פורחת. מחקרים מהשנים האחרונות מראים שבאופן אירוני דווקא בבתי ספר (בארה"ב) בהם מתקיימות כבר שנים תוכניות נגד בריונות, שם היא פורחת במיוחד[1].
הפסיכולוג האמריקני-ישראלי ישראל (איזי) קלמן, טוען שהוא יודע מדוע תופעת הבריונות הפכה היום למגפה של ממש, וגם מדוע התוכניות נגד בריונות אינן אפקטיביות. אין זה בגלל חוסר הגבולות והחופש הרב שהורים נותנים לילדיהם, הוא מסביר לי בריאיון, וגם לא בגלל המשמעת הרופפת בבתי הספר.
המסע של קלמן בתחום החל עוד בימים שעבד כפסיכולוג חינוכי בבתי ספר בישראל. אלה היו שנות ה-70 וקלמן הבחין שהתלונה הנפוצה ביותר של ילדים היא שילדים אחרים מציקים להם. מתוך ארסנל הכלים שקיבל כפסיכולוג, הוא החל ללמד ילדים כיצד להתמודד עם הצקות באמצעות סימולציות ומשחקי תפקידים, ונחל, לדבריו, הצלחה רבה. "חיפשתי ילדים שהציקו להם. הודעתי לבתי הספר שאני רוצה לעזור לאותם ילדים וגם עזרתי למורים שתלמידים התחצפו אליהם ו'שיגעו' אותם", הוא מספר לי.
מה שהתחיל כעזרה להצקות התפתח אט אט והפך לשיטת טיפול בבריונות. במהלך שנות ה-80 קלמן ייצא אותה לארה"ב. "ידעתי שפיתחתי שיטה טובה להתמודד עם הצקות, אבל לא חשבתי שיש משהו מיוחד במה שאני מלמד, לפחות לא חשבתי כך עד היום ששינה את עולם החינוך בארה"ב, וכתוצאה גם את חיי – הטבח בתיכון קולומביין".
ב-20 באפריל 1999, כאשר הגיעו לתיכון קולומביין שבקולורדו שני תלמידים והחלו לירות בעמיתיהם ובמורים ללא הבחנה, קלמן כבר עבד כפסיכולוג בבתי ספר בארה"ב. הטבח בקולומביין התרחש לאחר סדרה של רציחות המוניות בבתי ספר אחרים בארה"ב וקלמן, כמו שאר אזרחי ארה"ב, היה מודאג מהתופעה. "זה נהיה ברור שכמעט כל המקרים האלה מתבצעים על ידי קורבנות של בריונות", מסביר קלמן. "אותם קורבנות של בריונות רצו נקמה והפכו לרוצחים. לי זה היה ברור. למה? כי אם אתה מרגיש קורבן, אתה לא יכול לסבול את החיים [שלך יותר], אתה רוצה לגמור אותם".
תלמידים ואנשי צוות מחולצים מאזור הטבח בתיכון קולומביין שבקולורדו, 20 באפריל 1999 | צילום: Mark Leffingwell/AFP via Getty Images
המקרה הזה גרם לחברה האמריקנית להחליט שהיא צריכה להיפטר מבריונות, מתוך המחשבה שבריונות גורמת לקורבנות לבצע רציחות נוראיות ולהתאבד. זה היה הרגע שהפוליטיקאים ובתי הספר שלפו תוכנית מגירה של אסכולה בפסיכולוגיה הנקראת "פסיכולוגיה של בריונות", שקלמן עד אז לא שמע עליה. היום האסכולה כבר נפוצה בכל המדינות בארה"ב וגם בעולם. היא פותחה על ידי פסיכולוג נורווגי בשם דן אוליווס (Dan Olweus) בשנות ה-70. "כשראיתי את הפתרון הזה ידעתי שהוא לא יעבוד, אלא רק יחמיר את המצב", מסביר קלמן.
מה היה הפתרון שהם הציעו?
"הפתרון התבסס על הרעיון שתפקידו של כל אדם בבית הספר להגן על הקורבנות מפני בריונים. צריך ללמד לא לסבול בריונות ולשכנע את כולם לא לסבול בריונות. איך עושים את זה? באמצעות חקירות. ילד צריך לספר לצוות בית הספר כשמישהו מציק לו, והצוות החינוכי חייב לעשות משהו. צריך לחקור כל ילד בנפרד, לחקור עדים, להזמין את ההורים ולדבר איתם וכו'. זה להתייחס לכל מקרה קטן ולהעצים אותו".
נשמע כמו פתרון הגיוני מאוד. מה רע בזה?
"צריך להפריד בין שני סוגים של מעשים שליליים. חשוב מאוד להבין את זה כי הגדרת הבריונות היום לא לוקחת את זה בחשבון – היא מתייחסת לשני סוגי האלימות כאל מקשה אחת וזאת טעות שאסור לעשות, כיוון שיש פגיעה אובייקטיבית ויש פגיעה סובייקטיבית. פגיעה אובייקטיבית היא למשל אם את לוקחת סכין ומחדירה לי אותה לגוף. את פוגעת בי. מה שאני חושב על מה שעשית לא משנה את העובדה שפגעת בי, אולי אפילו הרגת אותי. באופן דומה אם גנבת ממני את פגעת בי – לקחת את הכסף שלי. כל מה שגורם לפגיעה אובייקטיבית הוא פשע.
"פגיעה סובייקטיבית, לעומת זאת, היא שאת עשית מעשה ואני נפגע, אבל אני הוא זה שפגעתי בעצמי, לא את. פגעתי בעצמי בגלל האופן בו חשבתי או התייחסתי למעשה או לדברים שלך. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא עלבון. אם את קוראת לי אידיוט, זה תלוי בי ולא בך אם אני נפגע מכך.
צילום: Shutterstock
"היום הגדרת הבריונות כוללת כל דבר שאדם אינו רוצה שיעשו לו. אפילו לגלגל עיניים נקרא היום בריונות. התיאוריה של הבריונות כוללת שלושה מרכיבים: צריכה להיות כוונה לפגוע בקורבן, זה צריך לחזור על עצמו, וצריכים להיות הבדלי כוח בין הצדדים.
"כעת תדמייני שאת מורה בבית הספר שמחליטה להעניש ילד שלדעתך גורם לבריונות. אבל מי הפך אותך לשופטת? איך את יודעת אם להעניש אותו או לא? רוב הילדים שמאשימים אותם בבריונות אומרים: 'לא התכוונתי לפגוע בו, זאת הייתה טעות, רק צחקתי איתו, אני לא פגעתי'. מנגד, המומחים יאמרו שאם הקורבן אומר שמישהו פגע בו, יש להניח שהבריון התכוון לעשות את זה. איך תשפטי את המצב?
"אנחנו גם יודעים שהתערבות בין ילדים הופכת פעמים רבות מצב סובייקטיבי לגרוע יותר. הורים יודעים שכשהם מתערבים בבית, ילדיהם לעתים קרובות דווקא רבים יותר. כשלימדתי הורים איך לגרום לילדים שלהם לריב פחות, זה בלט מאוד שכשמנסים לפייס ביניהם זה לא עובד. כשהורה או מורה מתערב בין ילדים, המצב רק מחמיר כיוון שכל ילד רוצה את המורה בצד שלו: 'הוא התחיל', 'לא, הוא התחיל', 'הוא משקר' וכיוצא באלו".
אז מה אתה מציע לעשות?
"בראש ובראשונה לפני שנגיע לפתרון, אי אפשר לקבל את הגישה הנוכחית בה מקדשים את הקורבן וחוקרים, שופטים ומענישים את הבריון. זאת גישה טוטליטרית שקובעת מה מותר ומה אסור לומר. אם ילד אומר דבר אסור מביאים את השלטון שמבצע חקירה ומטיל עונשים. אף אחד לא רוצה את זה. זו גישה של דיקטטורות. כך אתה לומד לפחד לדבר מחשש שיבואו להעניש אותך".
האם זה לא דבר טוב שיש מבוגר אחראי שמגיע ומסביר מהו מעשה טוב ואיזה מעשה אינו טוב?
"אנחנו כל הזמן מלמדים ילדים מה טוב ומה לא טוב, זה לא דבר חדש. לאורך כל ההיסטוריה מבוגרים לימדו ילדים שמשהו הוא רע ולא בסדר. אבל זה לא עובד במאה אחוז, כי אנחנו לא רובוטים, אנחנו לא מחשבים שאפשר לתכנת בדיוק איך שאנו רוצים שיתנהגו. אנחנו לא מכונות. זה טוב ללמד מה טוב ומה לא טוב, אך הבעיות מתחילות כשאנחנו מנסים לכפות על ילדים איך לחיות. כי אז אנחנו צריכים להתחיל להיות בלשים ושופטים ומענישים. לשפוט זה לא קל. להעניש לא גורם לאנשים לאהוב זה את זה. אם אתלונן עלייך אצל מבוגר ואגרום לו להעניש אותך, את תשנאי אותי על זה, את תרצי לנקום בי. זה גורם למריבה להיות חזקה יותר. נוסף לכך, אנחנו גם מונעים מהם בדרך זו לפתור את הבעיות בעצמם וללמוד משהו על החיים".
בהרצאת טד אמרת שאצל הילד שחווה בריונות זה גם מגדיל את תחושת הקורבנות.
"כן, החברה שלנו היום מעריכה מאוד קורבנות. כותבים בעיתונים על המסכן הזה, הקורבן שסבל מהבריונים הנוראיים. שחקנים ומפורסמים מצהירים שכשהם היו ילדים הם היו קורבנות של בריונים, ויש כאלה שאומרים על עצמם היום שהם קורבנות של בריונות.
"זה מאוד אופייני לומר היום 'אני קורבן'. אך במה כל כך מתגאים? שלא ידעת לפתור את בעיותייך עם ילדים אחרים? שאין לך כלים להתמודד עם אנשים? בזה אני צריך להתגאות? אין שום תחום אחר בפסיכולוגיה שמלמד שיש לך זכות לחיות חיים שבהם אף אחד לא גורם לך להרגיש רע. אין אף תחום שמלמד שאם אתה מרגיש רע, אין לזה קשר אליך, שזה רק בגללם. אתה לא צריך לפתור את הבעיה, רק תספר לשלטונות והם יפתרו אותה עבורך. אין פסיכולוגיה, פילוסופיה או דת כלשהי המלמדים את זה".
הפתרון
בעיות של בריונות אינן נגמרות בתיכון. מכר שלי סיפר לי כיצד חווה בריונות בצבא מחייל שכל הזמן נהג להציק לו ולגרום לו צרות. בכל פעם שהבריון היה נטפל אליו הוא היה מתגונן ומחזיר בחזרה עד שפעם אחת נהג באופן שונה. הוא בדיוק החל לקרוא ספרי "עזרה עצמית" בהם למד שעליו תמיד לחשוב על אחרים ולהיות בחמלה אליהם, לא משנה מה הם עושים לך. הוא נמצא עדיין בהלך המחשבה הזה כשאותו חייל בריון התקרב אליו בעת ארוחת הצהרים, התיישב מולו ושפך את כוס המים לתוך האוכל שלו.
למרות שעל פניו הוא חווה השפלה גדולה מאוד, הוא אמר רק: "מה שיעשה לך טוב, אני בעד. חשוב לי שיהיה לך טוב. אם לשפוך מים על האוכל שלי עושה לך טוב, לך על זה, אין לי בעיה". הבריון חייך, קם והלך. מאז הוא לא חזר על מעשיו.
"כלל הזהב המבוסס על עקרונות שאנחנו מכירים כמו 'ואהבת לרעך כמוך' או 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך', הוא פשוט: מה לעשות כשאנשים רעים אליך? תהיה נחמד אליהם", אומר קלמן. "זה קשה מאוד לביצוע, וזה מנוגד לאינטואיציה, אבל זה אפשרי".
קלמן מציע שנערוך שתי סימולציות כדי להמחיש זאת. בשתיהן אכנה אותו בשמות והוא יגיב אליי בדרכים שונות. בפעם הראשונה הוא נוקט בדרך התגוננות כשאני מכנה אותו חסר יכולת וטיפש – "אני לא טיפש, אני חכם, יש לי יכולות רבות", הוא אומר לי. כשאני ממשיכה ומגבירה את העלבונות הוא עובר למתקפה, ואומר שהוא "יראה לי מה זה אם אמשיך לרדת עליו".
בסימולציה השנייה אני שוב נטפלת לרמת האינטליגנציה של קלמן, אלא שבמקרה הזה הוא נשאר רגוע, לא מתגונן ורק אומר בשלווה: "אני טיפש? אולי. אבל אגיד לך משהו – אני דווקא חושב שאת חכמה. באמת, הרבה אנשים אוהבים אותך מפני שאת כל הזמן יודעת מה הדבר הנכון לומר".
אחרי המחמאה שקיבלתי התקשיתי להמשיך להגיד מילים רעות. כך גם אפשר לראות בסימולציות שקלמן עורך עם ילדים בבתי ספר. "בפעם הראשונה התגוננתי ואמרתי לך להפסיק, איימתי עלייך, ולא יכולת לכבד אותי", מסביר קלמן. "בפעם השנייה לא רק שלא התגוננתי, החמאתי לך, נהניתי מכל מה שאמרת לי ויכולת לכבד אותי יותר. בפעם הראשונה התייחסתי אליך כאל אויבת. בפעם השנייה כאל חברה שלי. זה כל ההבדל".
ישראל קלמן בסימולציה על הבמה | Be-Strong; couresty Israel Kalman
וזה באמת עובד? זה מרגיש מנוגד לכל אינטואיציה.
"זה באמת עובד. גם בשטח וגם בסימולציות שאני עושה. רק עם אנשים מטורפים זה לא עובד. פה בארץ אני עובד עם ארגון בשם 'תעצומות' (יד בנימין) המקדם הצלחה חברתית של ילדים. בארה"ב העמותה נגד בריונות והתאבדות 'Be Strong' משתמשת בשיטה שלי. התוצאות טובות".
נערך לאחרונה ב:
