תוהה על החיים...
שלום לכולם,
רציתי לשתף אותכם במשהו שאני חשה ותוהה לגביו בזמן האחרון.
בגילאי ה-20 המוקדמים אני רואה ואני זוכרת את עצמי -היה יותר כוח לעשות משהו,
האנרגיות יותר בשיאן ולעיתים אף ישנה תחושה שהכול לפני ואני יכולה לאכול את העולם.
מאחר והגעתי לגיל ה30 לחיי, אני חשה שזה כבר לא כך, אתה עובר בחיים הרבה דברים,
הרבה עליות ומורדות ומשתנה ההסתכלות וההתנהלות שלך בחיים וההרגשה משתנה כלפי
המציאות.
מרגיש לי שכאילו אין כוח במיוחד, העייפות גבוהה מאוד, הבריאות נפגמת יותר מאשר בעשור
קודם , כבר אין הרבה חברים- יש יותר בדידות, אין כבר חשק לדיסקונטקים ,פאבים וכ"ו מאחר
וזה כבר לא עושה את זה כמו פעם וזה מיצה את עצמו בהחלט.
קשה יותר להתחיל דברים חדשים כגון עבודה חדשה (הביטחון יורד עם הגיל), זוגיות חדשה קשה יותר למציאה (אתה הופך בררן יותר ופשרן פחות), בעיקר החיים נורא מעייפים.
השבועות חוזרים על עצמם -שגרת היום יום גומרת עליך ,אתה הולך לישון מוקדם כדי להצליח
לקום בבוקר לעוד יום (בעת שיש עוד אנשים שמסוגלים להינות מהמשך הערב שלהם), ומרגיש שכולם סביבך המשיכו בחייהם ומצליחים לבנות בית ,משפחה, חברים והם מאושרים ואילו אתה דורך עוד ועוד במקום.
אז מה?! גם עם יגידו שאמצא תחביב חדש, חוג חדש- והרי גם זה נגמר מתישהו...וצריכים
להתקדם.
אני תוהה האם אנשים נוספים מרגישים כך - הרגשה של זיקנה נוראית אף שהגיל בכלל
לא תואם להרגשה ואתה נחשב צעיר עדיין, אך הנפש והגוף כבר אינם באותם כוחות.
ואני מביטה אחורה נניח ,חמש שנים אחורה ורואה כמה מרץ היה וכמה הוא איננו ואת מקומו
תפסה העייפות, השבריריות, הפחדים.
אשמח לשמוע דעות נוספות והזדהות באם מישהו מרגיש\ה כמוני.
שלום לכולם,
רציתי לשתף אותכם במשהו שאני חשה ותוהה לגביו בזמן האחרון.
בגילאי ה-20 המוקדמים אני רואה ואני זוכרת את עצמי -היה יותר כוח לעשות משהו,
האנרגיות יותר בשיאן ולעיתים אף ישנה תחושה שהכול לפני ואני יכולה לאכול את העולם.
מאחר והגעתי לגיל ה30 לחיי, אני חשה שזה כבר לא כך, אתה עובר בחיים הרבה דברים,
הרבה עליות ומורדות ומשתנה ההסתכלות וההתנהלות שלך בחיים וההרגשה משתנה כלפי
המציאות.
מרגיש לי שכאילו אין כוח במיוחד, העייפות גבוהה מאוד, הבריאות נפגמת יותר מאשר בעשור
קודם , כבר אין הרבה חברים- יש יותר בדידות, אין כבר חשק לדיסקונטקים ,פאבים וכ"ו מאחר
וזה כבר לא עושה את זה כמו פעם וזה מיצה את עצמו בהחלט.
קשה יותר להתחיל דברים חדשים כגון עבודה חדשה (הביטחון יורד עם הגיל), זוגיות חדשה קשה יותר למציאה (אתה הופך בררן יותר ופשרן פחות), בעיקר החיים נורא מעייפים.
השבועות חוזרים על עצמם -שגרת היום יום גומרת עליך ,אתה הולך לישון מוקדם כדי להצליח
לקום בבוקר לעוד יום (בעת שיש עוד אנשים שמסוגלים להינות מהמשך הערב שלהם), ומרגיש שכולם סביבך המשיכו בחייהם ומצליחים לבנות בית ,משפחה, חברים והם מאושרים ואילו אתה דורך עוד ועוד במקום.
אז מה?! גם עם יגידו שאמצא תחביב חדש, חוג חדש- והרי גם זה נגמר מתישהו...וצריכים
להתקדם.
אני תוהה האם אנשים נוספים מרגישים כך - הרגשה של זיקנה נוראית אף שהגיל בכלל
לא תואם להרגשה ואתה נחשב צעיר עדיין, אך הנפש והגוף כבר אינם באותם כוחות.
ואני מביטה אחורה נניח ,חמש שנים אחורה ורואה כמה מרץ היה וכמה הוא איננו ואת מקומו
תפסה העייפות, השבריריות, הפחדים.
אשמח לשמוע דעות נוספות והזדהות באם מישהו מרגיש\ה כמוני.