תודה לכולם

[ענתנוי]

תודה לכולם

חזרתי כדי להגיד תודה לכל הכותבים בפורום הזה: התומכים, המתנגדים והשותקים.
הצלחתם לעזור לי להבין שאני באמת "אוטיסטית": לקויה, משוגעת, כישלון חברתי ונטל כלכלי.
עכשיו אני יכולה להשלים עם העובדות, להשתחרר מה"אוטיזם" וסוף סוף להגשים את החזון שלי.

מאחלת לכולכם להשתחרר מה"אוטיזם" וה"נורמליות" ופשוט לחיות את עצמכם

 

[נתנאל 123456]

ענת את אחלה.

אני מחבב אותך איך שאת, אני גם לא "נורמאלי" ואני שמח כל כך פעם רציתי להיות כמו כולם היום כבר השתחרתתי מהרגשה הזא אבל יש קשים,עליות וירידות.
&nbsp
בהצלחה לך ואני ישמור איתך על קשר ( איימיל) ואולי יבקש ממך בקשת חברות בפייס אחרי שאני יפתח פייס נראה מה היה.

 

[homealone]

לא משתחררים: זה מאסר עולם

אלא אם כן מרגיש לך נכון לסגור את עצמך לעולם.

 

[נתנאל 123456]

בשבילי זה שחרור.

בשבילך לא, אבל אל תחשוב שאם אתה מרגיש דבר מסיום הוא בהכרח תקף לכולם סבבה?
&nbsp

 

[homealone]

אני לא זוכר שדיברתי בשימך

גם כשאנשים כותבים באופן כללי הם עדיין מתכוונים לעצמם סבבה?

 

[נתנאל 123456]

ולפעמים זה לא ברור כל כך.

כי לא רק אני נכשלתי בלהבין אותך, כי מדבריך נראה שאתה חושב- "שונות" זה דבר רע ועדיף להיות רגיל אז חשבתי שאתה כללני, אם לא אני חוזר בי.

 

[נתנאל 123456]

לא אכפת לי מעולם.

אם אני מרגיש טוב עם עצמי זה מה שחשוב,אני שוב יגיד את זה ואולי זה בוטה אני שם קצוץ - על כולם חוץ ממי שעושה לי טוב, לכן דווקא אני מרגיש משחורר כי אני לא צריך לשחק משחק שהוא לא בשבילי אני לא יתאם את עצמי לעולם כמו שאני לא דורש שהוא יתאם אותי עליו, תקבלו אותי?אני שמח ואם לא? לא צריך- בלי טובות אני לא באמת זקוק לפני אדם בטח לא כאלו וסה מבחירה אני יכול שהיו לי חברים אבל אני לא רוצה כי הם לא מתאמים לי- עד שאני ימצא חברה שהם בראש שלי ולא מנסים לשנות אותי אני לא היה חבר של אף אחד זה הכל.

 

[arana1]

אוטיזם זה גם תפישה, מאוד, שונה של פתוח וסגור

בכלל
כל זהות
נשענת ביסודה על תחושה מסויימת של קצב בין פתיחות וסגירות, בין מה שרחב לבין מה שצר, בין מה שעל פני השטח למה שעמוק
מה שיפה באוטיזם זה שככלל, כמובן שלא תמיד ולא אצל כולם אבל בוודאי כנטיה, שמובן נרמסת ומדוכאת ושקופה לחלוטין לכלל הנורמטיבי, הוא מתאפיין בתפישה מאוד דינמית ועדיין לא מקובלת של היחס בין הפתוח לסגור
תפישה "מוזיקלית", שקשובה לדרך המאוד מעניינת שבה הדברים האלה משתנים, גם אצל הפרט וגם בחברה וגם ביחס בין הפרט לחברה
ומשום כך
חלק ממה שהכי דפוק והכי רעיל והכי מפריע לאוטיסט להתממש זו כפייה של תפישה קפואה ומיושנת ומאוד משעממת ומאוד לא אנושית ולא רגישה ולא חכמה, של פתיחות וסגירות והקשר ביניהם אילו היו אמורים להתבטא רק בצורה אחת.
זו הבעייה
ומה שסוגר את הנורמטיבים לעולם
גם ודווקא כשהם משחקים אותה בפתיחות ( מה שהאוטיסטים כמובן קולטים ומרגישים מייד כמשחק מזוייף) זה חוסר ההבנה של הסיבה והמידה והצורה שבה פתיחות אמיתית נחווית בצורה שיכולה להיות מאוד שונה ומשונה לכל אחד

עצם הזיהוי של האוטיסט כמי שחי בבועה מעיד טוב יותר מכל אחד אחר על המידה האבסולוטית שבה מה שנחשב כפתיחות נורמטיבית זה בעצם אטימות משוועת בדיוק לכל מה שהכי צבעוני ומרגש בקיום

 

[ענתנוי]

שיתוף קטן

אתמול בערב הצלחתי לשחזר את תקופת התיכון, אבל הפעם זה היה הרבה יותר גרוע.
הרגשתי שאני עומדת על קצה צוק ועדר פילים היסטרי שועט לעברי. אני לא יכולה לעצור אותם, לא יכולה לברוח, יכולה רק לקפוץ מהצוק לפני שהם ירמסו אותי...
אז שיתפתי חברה והיא הזכירה לי שפילים מעלים ענני אבק ואני יכולה להזדהות (לחוש אמפתיה) גם עם חלקיקים - אז הפכתי לענן אבק ו..הופ!!! לא הייתי שם....

צוקים, פילים, עננים או "אוטיסטים" - כולם רק מטפורות ואין להם שום קשר למציאות עצמה, אז כן, אפשר להשתחרר מה"אוטיזם"....

 

[homealone]

להבא תהפכי את עצמך לפילה הזקנה המנהיגה את העדר

ולפני התיכון: מומלץ לשחזר תקופה מוקדמת יותר; כגון גן חובה.

 

[גור42]

מומלץ לא לשחזר עבר שאי-אפשר לשנות, ולהסתכל אל עבר העתיד

מי כמוני יודע...

 

[homealone]

אתה לא משכתב לעצמך את זיכרונות העבר?

אתה לא מגלה לצעיר שהייתה את הפיתרונות שאתה יודע היום?

 

[גור42]

חס וחלילה. לא נשכח ולא נסלח, את מה עוללו בני-הבליעל האלה

אני מניח שאתה מכיר את מקור הביטוי "לא נשכח ולא נסלח"? ההשוואה שאני עושה פה אינה מקרית.

ואם אני אשכח את הזוועות, מי יזכור? הציבור הרחב חושב שאנחנו מדמיינים או הוזים או סתם מחפשים תשומת לב.

 

[homealone]

כשאתה 'נזכר' בפיתרונות האלה: אזי הבסיס שלך היום הוא טוב יותר

למה שאתה תמשיך לחיות את הסיוטים בזמן שמי שהרס את חייך ממשיך הלאה?! - למה שאתה תשאר ילד בזמן שמי שהרס אותך כי הוא יכול ממשיך כרגיל?

 

[גור42]

מי חי בסיוט? פתחתי דף חדש, אבל תמיד אזכור מאיפה באתי.

 

[homealone]

 

[arana1]

הרצון לנקום, הרצון להחזיר, לוכד אותך בסיוט

כי הוא משמר קשר וצורך להגיב על אנשים ומצבים שהבסיס להם הוא בחולשת הבריונים
אם תקדיש את חייך להרס כל מי שהרס אותם אז הם ניצחו אותך ואתה תחיה כמו חרא לעולמי עד
אם תבין למה לאנשים שהרסו לך את הילדות והחיים לא הייתה ברירה אלא להתנהג כך כי הם חלשים וצרי אופקים ומבוהלים אתה יכול להמשיך להתפתח על בסיס הזהות האמיתית שלך

מה שלוכד אנשים בילדות זה הרצון שלהם לנקום אותה
המניעים והפעולות שלהם נשארים לעד במרחב שבו הם נפגעו
במרחב הילדותי
היכולת להבין את החולשה והפחד של מי שפגע בך מאפשרת לך לנשום אוויר חופשי
ופותרת אותך מהצורך האובססיבי להראות דווקא למי שלא אכפת לו בכלל ממך ודווקא למי שלעולם לא יוכל להבין אותך שאתה חזק ממנו
מי שמחפש להראות עד כמה הוא חזק הוא האדם הכי חלש

כשלעצמי, תמיד ניסיתי להבין את האנשים שפגעו בי, למה הם פעלו ופועלים כפי שהם פועלים, זה מאוד עזר לי בחיים, ועזר לי לשכלל את יכולת האבחנה והבחירה שלי
אני מצליח להתבגר בדיוק בגלל שאיני חוזר לאחור
שאיני מחפש נקמה
שאיני מבסס את כל זהותי רק על השוואה בין מה שיש לי למה שיש לאחרים
אני משווה את עצמי לעצמי

 

[homealone]

תגיד,

איך אני אמור להגיב כשהם רומזים לי את הדרך החוצה מהעבודה עד שאני 'בוחר' להיות מובטל?
איך אני אמור להגיב כשלהם יש ילדים ואני עוד תקוע בבית הוריי?
איך אני אמור להגיב כשהם מבוגרים לכל דבר ועניין בעוד אני עדיין תקוע בילדות?!

 

[arana1]

אני מאוד שמחתי שפיטרו אותי, אני שונא לעבוד

וגם מעולם לא בער לי להיות כמו כולם
לרוב האנשים יש ילדים אבל הם בעצמם מתנהגים כמו ילדים קטנים שמעולם לא בגרו ולכן הם חרא של הורים
אני בטוח שרוב האוטיסטים יודעים את הדברים האלה טוב מאוד
על בשרם
אנשים מעמידים פנים כמבוגרים אבל בעצם הם לא מתמודדים ולא התמודדו עם שום דבר באמת
פשוט מחקים את מה שכולם עושים
ולכן הם פטורים מתהליך אמיתי של התבגרות ובגרות והם נשארים כמו ילדים בני חמש עד היום שבו הם מתים
בדיוק בגלל זה שרלטני המקצוע כל כך דואגים כשאוטיסטים לא מתנהגים כיאה לקבוצת הגיל שלהם
נ"ט לא ממש מתפתחים
הם מחקים תבניות שנחשבות כבוגרות על ידי החברה
זאת אומרת
עכשיו צריך לעשות צבא ואחרי זה לימודים ואחרי זה קריירה וילדים
הכל בסדר מאוד מסויים ומוסכם בדיוק
ללא מחשבה וללא הכרה וללא שום שיקול דעת

יצא ש"יש לי" ילדה, בן אדם מדהים, וטוב לי עם זה ואני חושב שחוויה של הורות היא חוויה מאוד חשובה ומפתחת, אבל ממש לא חושב שאתה חייב למהר להיות הורה רק בגלל שזה מה שכולם עושים
זו אחריות אדירה, אבסולוטית, וכל האנשים לא ממש עומדים בה בכבוד בכלל, אלא מה, הם מספרים לעצמם סיפורים, והילדים סובלים

תוציא לך מהראש שרוב האנשים הם מבוגרים
כל האנשים הם תינוקות שפשוט למדו לעשות את הפרצופים הנכונים
לך לעומת זאת
נקרה הגורל שמאפשר ודורש ממך להתבגר באמת
דרך התמודדות עמוקה עם הקיום
אז תגיד תודה

 

[homealone]

אבל זה *לא* קורה!

במציאות בה אני אמור להתבגר: כולם מקבלים כי הם קיימים בכלל, ועל חשבוני באופן אישי בפרט,
וכולם מרוויחים מספיק כסף בשביל להגשים את עצמם, ואני עם דמי כיס שנקראים 'קיצבת נכות',
ואני תקוע בבית הוריי בזמן שהם גרים בבית נפרד,
והם מרגישים צורך לעשות רישיון וגם יש להם רכב משלהם,
וחברים שאוהבים אותם ותומכים בהם ויהי מה,
ובני משפחה שתמיד לטובתם ויהי מה לרבות במקרים האבסורדיים ביותר,
להם לא משעמם עד מוות,
להם יש מה לעשות,
וכרגיל אני תקוע; כי כשאני מתכנן תוכנית מפורטת *כלשהי* אז היא לא מתגשמת. לרבות כשהינה 100% הסכמות הגיוניות.