תובנות...
שלום לכולם... אז זהו, אני סוף סוף עושה את זה אני לא מאמינה..... כבר תקופה ארוכה שאני חושבת להעיז ולשאול פה שאלה, ואני מרגישה שעכשיו הגיע הזמן. בעיקר בעקבות השרשור האחרון ובעיקר בגלל סיפורה של הפיה האדומה. סיפורך פיה הוא יותר מכל מה שמניע אותי לכתוב כאן סיפורי, וזאת מכיוון שאני חוששת ליצור היום את חרטות העתיד. אז בעיניים דומעות, בידיים רועדות ובלב חושש אנסה להעביר אליכם תחושותיי בתקווה שתעזרו לי למצוא את כוכב הצפון שלי. אני בת 24 סטודנטית לתואר ראשון ונמצאת בזוגיות עם בחור נפלא בן 27. אנחנו יוצאים כבר שנה וחצי. הקשר שלנו ידע עליות ומורדות, והתחלה לא מוצלחת במיוחד. אני מאמינה שזה בעיקר בגלל השוני בינינו. הילדות שלנו, המשפחות שלנו, השקפת עולמנו הכל שונה. כשהתחלנו לצאת הייתי במקום מאוד מבולבל בחיים שלי, עם הרבה מטרות ותוכניות בראש אבל גם עם הרבה טעויות שעשיתי בדרך. כשפגשתי בו לראשונה לא חשבתי שיצא מזה משהו אמיתי, לא חשבתי אפילו לתת לזה צ'אנס, הרושם שקיבלתי בתחילת היחסים היה שמדובר בבחור יפה עם אישיות עמוקה וניסיון חיים, אבל בעל ביטחון עצמי לא גבוה במיוחד, וצנוע שלא לומר צנוע מידי. עם הזמן גיליתי גם רגישות וטוב לב נדירים. היחסים שהיו לי עם עצמי באותה תקופה לא היו הדבר הכי בריא לקשר שלנו, אני לא יכולה ממש להרחיב על זה, אבל שנאתי את עצמי. שנאתי את הגוף שלי שנאתי את חיי, לא חשבתי שמגיע לי להיות נאהבת והרגשתי סוג של תת אדם. בגלל הערך העצמי הנמוך שהיה לי אז לא ייחסתי בכלל חשיבות לזוגיות, לא ייחסתי חשיבות לו, אני זוכרת שב-3 החודשים הראשונים התייחסתי אליו בצורה מזעזעת, ביקרתי אותו בלי סוף, הטחתי בו דברים שאם היו אומרים אותם לי הייתי פורצת בבכי, ניסיתי לשנות אותו, כל הזמן הערתי לו, על השיער שלו, על הלבוש, על זה שהוא מעשן יותר מידי, על זה שהוא לא בטוח מספיק בעצמו, על זה שהוא תמיד נראה שפוף,על היחסים שלו עם חבריו, על הסקס שלנו שבקושי היה כי כמעט שלא נמשכתי אליו, הרגשתי שדורכים עליו כל הזמן ואני רציתי גבר חזק, חסון, גברי, שיתן לי תחושה שהוא הסלע שלי, מקור הכוח שלי שירים אותי ושיוציא אותי מהמקום שהייתי בו אז. הבנתי שהוא לא יכול היה לעשות את זה אבל משהו החזיק אותי מללכת לגמרי. כל מה שחשבתי על עצמי כל הביקורת העצמית שלי הופנתה אליו. אני הייתי חסרת הביטחון, אני הייתי השפופה והעלובה. מסתבר שבני זוג מקרינים זה על זה... היום כשאני נזכרת בצורה שנהגתי בו אני רוצה למות. איך הוא עדיין רצה בי? איך נשאר איתי? איך למרות הכל אסף אותי חתיכות חתיכות והרכיב והחזיר לי את האמון? ואיך היום אחרי הכל אני לא בטוחה שזה לנצח? כ-4 חודשים אחרי שהכרנו נקרתה בדרכי הזדמנות לטוס לבקר חברות בארה"ב, לא ממש חשבתי פעמיים וקפצתי על המציאה. לא עניין אותי הרבה שזה לתק' של חודש פשוט רציתי לטוס רציתי לצאת מתחושת המחנק שחשתי בארץ. בידיעה שאני עוזבת הכל מאחורי והולכת, עשיתי את זה. הטיול היה לא רע הכרתי הרבה אנשים, קיבלתי הצעות עבודה ועברה לי המחשבה בראש להישאר ליותר זמן. אולי לחודשיים יותר. לא שיתפתי אותו בכך. במשך הזמן ששהיתי שם הכרתי בחורים אבל מעולם לא בגדתי בו. היינו מדברים תדיר דרך האינטרנט והוא לא ידע שיש לי מחשבות להישאר יותר מחודש. באחת הפעמים הוא גילה (דרך הודעה שהייתה ממוענת לחברה ונשלחה בטעות אליו) שיש לי כוונות להישאר יותר ושהוא לא נלקח בכלל בחשבון. הוא נפגע מאוד, וסירב לדבר איתי, עשיתי הכל כדי לפייס אותו ולגרום לו לסלוח לי והוא אכן סלח. שוב. הייתי אסירת תודה. לאחר מכן עם הזמן, בשיחות וידאו שלנו פתאום הבחנתי במשהו שונה. פתאום לא רציתי לאבד אותו. לא רציתי לפגוע בו, התגעגעתי אליו. הבחור שנראה מולי היה מושך יותר, חכם יותר, מרוחק יותר, נחשק. פתאום ראיתי כל מה שכולם סביבי ראו, פתאום רציתי לגעת בו דרך המסך, רציתי להיות איתו, רציתי לאהוב אותו. רציתי אותו. אחרי פאקינג 4 חודשים שאני מתייחסת אליו כמו אל סמרטוט ריצפה, והוא בשקט ובגדלות נפש פשוט מקבל אותי ואוהב אותי, הרגשתי שגבר חלומותיי נמצא במרחק אלפי קילומטרים ממני, בבית, בישראל ופשוט מחכה לי, מבין שנפל לי סוף סוף האסימון. את הדרך לשדה התעופה אני בכלל לא זוכרת ובטיסה רק מילמלתי את שמו, ורק דמיינתי את הרגע שארוץ אליו תוך בעיטת המזוודות לצדדים. והוא, פשוט עמד שם עם פרח. המיס לי את הלב ועשה אותי לשלו. מאז ועד היום אנחנו חברים, חברים צמודים. יש לנו אינטמיות מופלאה, שיחות עמוקות וחברות טובה. אבל השוני עדיין קיים. הוא כאן והוא בועט, מאיים לנפץ לי את אשליית אהבת הנצח לה ייחלתי כל חיי. מאז שהקשר שלנו התחזק והרצין השוני תמיד מרחף עלינו כעננה שחורה. וזה בא לידי ביטוי כמעט בכל פן בחיים. הגעתי לנקודה בה אני חשה שעליי להבין "יחסינו לאן?". לאחרונה עברתי לגור איתו בבית משפחתו מתוך ברירת מחדל מכיוון שעד עכשיו הייתי גרה עם הוריי, שמכרו את הבית לטובת בית חדש שנמצא בהליכי בנייה. משפחתי גרה כרגע בדירת מעבר, לא ממש מרווחת ונוחה ולכן למרות שאני לא ממש בעד מגורים משותפים לפני חתונה עברתי לגור איתו, כדי שיהיה לנו יותר נוח. מאז התקרבנו אף יותר ושאלת הניצחיות והאם זה הדבר האמיתי מתחילה לצוץ... ואיך שאני לא מסתכלת על זה אנחנו שונים מאוד ואני חוששת. אני מאמינה בלתכנן תוכניות (אפילו שאלוהים לפעמים צוחק עלינו מלמעלה...), מאמינה בלהציב מטרות ולרוץ לקראתן, בעבודה קשה עכשיו עבור קצירת הפירות אחר-כך, והוא מאמין במזל, בגורל, לחיות את היום ולדאוג למחר מחר, לחיות את הרגע. אני רוצה חיי שפע, אני חומרית ממנו, לא גדלתי בבית שופע לא חוויתי עושר בילדותי, אני רוצה חיי נוחות ורוצה לילדיי חיי נוחות, הוא גדל בבית אמיד מאוד, ולמרות זאת התחנך לעצמאות ולצניעות, אני בדיוק ההיפך. תמיד רציתי יותר ממה שהיה לי. אפילו על איך יראה הבית שלנו אנחנו חלוקים בדיעותינו. זה אולי נשמע לכם טיפשי אבל אפילו רהיטים בימינו הם עילה לגירושין.... יש בנינו אי התאמה בסיסית, גם מבחינת חיי המין שמועלם לא היו מדהימים. אני רוצה יותר ולי לא מספיק, ולו אין הרבה חשק, וזה לא עניין של תקופות הוא פשוט לא בן אדם מיני. ואני מאוד כן. אנחנו שוכבים בתדירות נמוכה מאוד. אני אוהבת לצאת, להתרגש, אני אדם חברתי, חשוב לי מקומי בחברה, חשוב לי לבלות ולהרגיש חיה להרגיש נחשקת ואהובה, אוהבת משפחתיות, הוא מעדיף לשבת שעות מול הטלויזיה והמחשב, יעדיף בקלות סרט טוב על פני מפגש חברתי, אוהב להיות לבד, שונא לרקוד, בחיים לא יהיה מסמר הערב. אני מרגישה שהוא תקוע בחיים שלו ואני מפחדת להיתקע גם. הוא אוהב את הטבע והאדמה ורוצה לעסוק בכל מה שקשור לבעה"ח וטבע, הוא גם לקח קורסים בעניין אבל לא מימש זאת לכדי קריירה. לא מזמן הוא סגר עסק שכשל ויצא ממנו די בחובות, אז עכשיו הוא עובד קשה בעבודה שהוא לא אוהב, והכל בכדי להתייצב, ולי יש מועקה בלב. אני מפחדת. אני מביטה בו עכשיו ישן במיטה שלמולי וכואב לי הלב. אולי הוא לא האחד בשבילי? שוחחנו על כך רבות, על הציפיות שלנו מהחיים, אנחנו מודעים להשקפת החיים השונה שלנו, והוא אמר לי בפירוש, "אני לא הטיפוס שמטפל, אני לא הטיפוס היציב שאת רוצה, אני לא יודע מה אני רוצה לעתיד שלי..." אני לא חושב על העתיד עכשיו אני חושב על ההווה. ולכן כשקראתי את סיפורה של הפיה האדומה חשתי מועקה, אולי אני אהיה במקומה עוד 10 שנים? גם אני חושבת היום שהעובדה ששנינו שונים כל כך משלימה בינינו ושאם יש אהבה גדולה אז הפערים מצתמצמים ומוצאים את עמק השווה. ואולי זאת בעצם התפשרות? אולי גם אנחנו גם נתרחק, סקס כמעט שלא יהיה, אני ירגיש כבויה ולא מסופקת מהחיים. והכי גרוע אני ירגיש לבד. מה אני עושה עם התחושה הזאת שאני לא יודעת אם יהיו לי החיים שאני רוצה לעצמי אם אבחר בגבר הזה? תודה לכולכם.
שלום לכולם... אז זהו, אני סוף סוף עושה את זה אני לא מאמינה..... כבר תקופה ארוכה שאני חושבת להעיז ולשאול פה שאלה, ואני מרגישה שעכשיו הגיע הזמן. בעיקר בעקבות השרשור האחרון ובעיקר בגלל סיפורה של הפיה האדומה. סיפורך פיה הוא יותר מכל מה שמניע אותי לכתוב כאן סיפורי, וזאת מכיוון שאני חוששת ליצור היום את חרטות העתיד. אז בעיניים דומעות, בידיים רועדות ובלב חושש אנסה להעביר אליכם תחושותיי בתקווה שתעזרו לי למצוא את כוכב הצפון שלי. אני בת 24 סטודנטית לתואר ראשון ונמצאת בזוגיות עם בחור נפלא בן 27. אנחנו יוצאים כבר שנה וחצי. הקשר שלנו ידע עליות ומורדות, והתחלה לא מוצלחת במיוחד. אני מאמינה שזה בעיקר בגלל השוני בינינו. הילדות שלנו, המשפחות שלנו, השקפת עולמנו הכל שונה. כשהתחלנו לצאת הייתי במקום מאוד מבולבל בחיים שלי, עם הרבה מטרות ותוכניות בראש אבל גם עם הרבה טעויות שעשיתי בדרך. כשפגשתי בו לראשונה לא חשבתי שיצא מזה משהו אמיתי, לא חשבתי אפילו לתת לזה צ'אנס, הרושם שקיבלתי בתחילת היחסים היה שמדובר בבחור יפה עם אישיות עמוקה וניסיון חיים, אבל בעל ביטחון עצמי לא גבוה במיוחד, וצנוע שלא לומר צנוע מידי. עם הזמן גיליתי גם רגישות וטוב לב נדירים. היחסים שהיו לי עם עצמי באותה תקופה לא היו הדבר הכי בריא לקשר שלנו, אני לא יכולה ממש להרחיב על זה, אבל שנאתי את עצמי. שנאתי את הגוף שלי שנאתי את חיי, לא חשבתי שמגיע לי להיות נאהבת והרגשתי סוג של תת אדם. בגלל הערך העצמי הנמוך שהיה לי אז לא ייחסתי בכלל חשיבות לזוגיות, לא ייחסתי חשיבות לו, אני זוכרת שב-3 החודשים הראשונים התייחסתי אליו בצורה מזעזעת, ביקרתי אותו בלי סוף, הטחתי בו דברים שאם היו אומרים אותם לי הייתי פורצת בבכי, ניסיתי לשנות אותו, כל הזמן הערתי לו, על השיער שלו, על הלבוש, על זה שהוא מעשן יותר מידי, על זה שהוא לא בטוח מספיק בעצמו, על זה שהוא תמיד נראה שפוף,על היחסים שלו עם חבריו, על הסקס שלנו שבקושי היה כי כמעט שלא נמשכתי אליו, הרגשתי שדורכים עליו כל הזמן ואני רציתי גבר חזק, חסון, גברי, שיתן לי תחושה שהוא הסלע שלי, מקור הכוח שלי שירים אותי ושיוציא אותי מהמקום שהייתי בו אז. הבנתי שהוא לא יכול היה לעשות את זה אבל משהו החזיק אותי מללכת לגמרי. כל מה שחשבתי על עצמי כל הביקורת העצמית שלי הופנתה אליו. אני הייתי חסרת הביטחון, אני הייתי השפופה והעלובה. מסתבר שבני זוג מקרינים זה על זה... היום כשאני נזכרת בצורה שנהגתי בו אני רוצה למות. איך הוא עדיין רצה בי? איך נשאר איתי? איך למרות הכל אסף אותי חתיכות חתיכות והרכיב והחזיר לי את האמון? ואיך היום אחרי הכל אני לא בטוחה שזה לנצח? כ-4 חודשים אחרי שהכרנו נקרתה בדרכי הזדמנות לטוס לבקר חברות בארה"ב, לא ממש חשבתי פעמיים וקפצתי על המציאה. לא עניין אותי הרבה שזה לתק' של חודש פשוט רציתי לטוס רציתי לצאת מתחושת המחנק שחשתי בארץ. בידיעה שאני עוזבת הכל מאחורי והולכת, עשיתי את זה. הטיול היה לא רע הכרתי הרבה אנשים, קיבלתי הצעות עבודה ועברה לי המחשבה בראש להישאר ליותר זמן. אולי לחודשיים יותר. לא שיתפתי אותו בכך. במשך הזמן ששהיתי שם הכרתי בחורים אבל מעולם לא בגדתי בו. היינו מדברים תדיר דרך האינטרנט והוא לא ידע שיש לי מחשבות להישאר יותר מחודש. באחת הפעמים הוא גילה (דרך הודעה שהייתה ממוענת לחברה ונשלחה בטעות אליו) שיש לי כוונות להישאר יותר ושהוא לא נלקח בכלל בחשבון. הוא נפגע מאוד, וסירב לדבר איתי, עשיתי הכל כדי לפייס אותו ולגרום לו לסלוח לי והוא אכן סלח. שוב. הייתי אסירת תודה. לאחר מכן עם הזמן, בשיחות וידאו שלנו פתאום הבחנתי במשהו שונה. פתאום לא רציתי לאבד אותו. לא רציתי לפגוע בו, התגעגעתי אליו. הבחור שנראה מולי היה מושך יותר, חכם יותר, מרוחק יותר, נחשק. פתאום ראיתי כל מה שכולם סביבי ראו, פתאום רציתי לגעת בו דרך המסך, רציתי להיות איתו, רציתי לאהוב אותו. רציתי אותו. אחרי פאקינג 4 חודשים שאני מתייחסת אליו כמו אל סמרטוט ריצפה, והוא בשקט ובגדלות נפש פשוט מקבל אותי ואוהב אותי, הרגשתי שגבר חלומותיי נמצא במרחק אלפי קילומטרים ממני, בבית, בישראל ופשוט מחכה לי, מבין שנפל לי סוף סוף האסימון. את הדרך לשדה התעופה אני בכלל לא זוכרת ובטיסה רק מילמלתי את שמו, ורק דמיינתי את הרגע שארוץ אליו תוך בעיטת המזוודות לצדדים. והוא, פשוט עמד שם עם פרח. המיס לי את הלב ועשה אותי לשלו. מאז ועד היום אנחנו חברים, חברים צמודים. יש לנו אינטמיות מופלאה, שיחות עמוקות וחברות טובה. אבל השוני עדיין קיים. הוא כאן והוא בועט, מאיים לנפץ לי את אשליית אהבת הנצח לה ייחלתי כל חיי. מאז שהקשר שלנו התחזק והרצין השוני תמיד מרחף עלינו כעננה שחורה. וזה בא לידי ביטוי כמעט בכל פן בחיים. הגעתי לנקודה בה אני חשה שעליי להבין "יחסינו לאן?". לאחרונה עברתי לגור איתו בבית משפחתו מתוך ברירת מחדל מכיוון שעד עכשיו הייתי גרה עם הוריי, שמכרו את הבית לטובת בית חדש שנמצא בהליכי בנייה. משפחתי גרה כרגע בדירת מעבר, לא ממש מרווחת ונוחה ולכן למרות שאני לא ממש בעד מגורים משותפים לפני חתונה עברתי לגור איתו, כדי שיהיה לנו יותר נוח. מאז התקרבנו אף יותר ושאלת הניצחיות והאם זה הדבר האמיתי מתחילה לצוץ... ואיך שאני לא מסתכלת על זה אנחנו שונים מאוד ואני חוששת. אני מאמינה בלתכנן תוכניות (אפילו שאלוהים לפעמים צוחק עלינו מלמעלה...), מאמינה בלהציב מטרות ולרוץ לקראתן, בעבודה קשה עכשיו עבור קצירת הפירות אחר-כך, והוא מאמין במזל, בגורל, לחיות את היום ולדאוג למחר מחר, לחיות את הרגע. אני רוצה חיי שפע, אני חומרית ממנו, לא גדלתי בבית שופע לא חוויתי עושר בילדותי, אני רוצה חיי נוחות ורוצה לילדיי חיי נוחות, הוא גדל בבית אמיד מאוד, ולמרות זאת התחנך לעצמאות ולצניעות, אני בדיוק ההיפך. תמיד רציתי יותר ממה שהיה לי. אפילו על איך יראה הבית שלנו אנחנו חלוקים בדיעותינו. זה אולי נשמע לכם טיפשי אבל אפילו רהיטים בימינו הם עילה לגירושין.... יש בנינו אי התאמה בסיסית, גם מבחינת חיי המין שמועלם לא היו מדהימים. אני רוצה יותר ולי לא מספיק, ולו אין הרבה חשק, וזה לא עניין של תקופות הוא פשוט לא בן אדם מיני. ואני מאוד כן. אנחנו שוכבים בתדירות נמוכה מאוד. אני אוהבת לצאת, להתרגש, אני אדם חברתי, חשוב לי מקומי בחברה, חשוב לי לבלות ולהרגיש חיה להרגיש נחשקת ואהובה, אוהבת משפחתיות, הוא מעדיף לשבת שעות מול הטלויזיה והמחשב, יעדיף בקלות סרט טוב על פני מפגש חברתי, אוהב להיות לבד, שונא לרקוד, בחיים לא יהיה מסמר הערב. אני מרגישה שהוא תקוע בחיים שלו ואני מפחדת להיתקע גם. הוא אוהב את הטבע והאדמה ורוצה לעסוק בכל מה שקשור לבעה"ח וטבע, הוא גם לקח קורסים בעניין אבל לא מימש זאת לכדי קריירה. לא מזמן הוא סגר עסק שכשל ויצא ממנו די בחובות, אז עכשיו הוא עובד קשה בעבודה שהוא לא אוהב, והכל בכדי להתייצב, ולי יש מועקה בלב. אני מפחדת. אני מביטה בו עכשיו ישן במיטה שלמולי וכואב לי הלב. אולי הוא לא האחד בשבילי? שוחחנו על כך רבות, על הציפיות שלנו מהחיים, אנחנו מודעים להשקפת החיים השונה שלנו, והוא אמר לי בפירוש, "אני לא הטיפוס שמטפל, אני לא הטיפוס היציב שאת רוצה, אני לא יודע מה אני רוצה לעתיד שלי..." אני לא חושב על העתיד עכשיו אני חושב על ההווה. ולכן כשקראתי את סיפורה של הפיה האדומה חשתי מועקה, אולי אני אהיה במקומה עוד 10 שנים? גם אני חושבת היום שהעובדה ששנינו שונים כל כך משלימה בינינו ושאם יש אהבה גדולה אז הפערים מצתמצמים ומוצאים את עמק השווה. ואולי זאת בעצם התפשרות? אולי גם אנחנו גם נתרחק, סקס כמעט שלא יהיה, אני ירגיש כבויה ולא מסופקת מהחיים. והכי גרוע אני ירגיש לבד. מה אני עושה עם התחושה הזאת שאני לא יודעת אם יהיו לי החיים שאני רוצה לעצמי אם אבחר בגבר הזה? תודה לכולכם.
