בלי פנים
לא בטוחה בכלל במה שאני אומרת עכשיו, אבל זו מחשבה שאני מתעסקת איתה בזמן האחרון... כול העניין הזה עם האני הפנימי השלם. זה שאמור להיות כמו כד השמן שתמיד ימלא אותי, מבלי לאכזב. כול העניין הזה שבזוגיות תשמרי על כול כולך מבלי להיות גם חלק מהאחר. כול העניין הזה שבלהיות עקבית. כול העניין הזה... כבר לא כ"כ בטוחה עד כמה הוא נכון. למה זה לא נכון לרצות להיות מראה? למה להיות "המוביל" זה הנכון ולהיות המובל זו ריקנות? למה זה לא בסדר לא להסתדר לבד, בלי בן זוג? למה?