קודם כל צריך לחזק את השאלה
בכל הסקירות ההסטוריות שיש במקרא - ואין הרבה מאוד כאלה - לא נזכר מתן תורה או איזשהו אירוע מקביל. לא בשני הפרקים האחרונים של יהושע, לא בסיקרות ההסטוריות בתהלים, אפילו לא בנאום הארוך של נחמיה (פרק ח או ט, כמדומני), שספר התורה וכריתת האמנה תופסים אצלו מקום כל כך מרכזי. למה? אני לא יכול לתת תשובה מספקת, אבל אני חושש שצריך להניח שמחברי הסקירות הללו לא הכירו את סיפור קבלת התורה בסיני, או אולי נכון יותר: לא ייחסו לו אותה חשיבות ואותה משמעות שיש לו אצלנו, ובעצם כבר בתקופת המשנה והתלמוד*. שכן התגלות של האל בסיני נזכרת בשירות המקראיות הקדומות ביותר, למשל בדברים לג: "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש, מימינו אשדת למו"; או בשירת דבורה: "ה' בצאתך משעיר, בצעדך משדה אדום [...] הרים נזלו מפני ה', זה סיני מפני ה' אלהי ישראל" (והשווה לתהלים סח). דא עקא, להתגלות הזו אין שום קשר לתורה ונראה שהיא בעלת אופי 'מלחמתי': ה' מתגלה ומביס את אויבי העם. אם כך, במסגרת ספרי התורה ההתגלות הזו נתפרשה כהתגלות שבה מסר האל לעמו את חוקיו, בתיווכו של משה; אבל בחוגים אחרים המסורת הזו לא היתה מוכרת או שלא היתה מקובלת, וההתגלות בסיני, גם אם היתה ידועה, לא תפסה מקום מרכזי בהיסטוריה הקדושה. *בעצם עוד לפני כן: המסגרת הספרותית של ספר היובלים, שנתחבר לכל המאוחר במאה הראשונה לפני הספירה, היא התגלות של המלאך אוריאל למשה בזמן מתן תורה.
